בע"מ 6478/19 פלוני נ. פלוני

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (עמ"ש 28214-04-18; סגנית הנשיא י' שבח , סגן הנשיא ש' שוחט והשופט י' אטדגי ), אשר דחה את ערעור המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בעיר (ת"ע 56632-07-15; השופטת ת' סנונית פורר ) – במסגרתו נדחתה בקשתה למתן צו קיום לצוואת אביה המנוח, והתקבלה בקשת אחותה, המשיבה בהליך דנן, לצו ירושה. בית המשפט המחוזי סמך את ידיו על מסקנת הערכאה הדיונית כי המנוח לא ידע להבחין בטיבה של צוואה, כמשמעות המונח בסעיף 26 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, וקבע שהיא "נכונה ומבוססת" מבחינה עובדתית ומשפטית גם יחד. אמנם, אבחון "על דרך של בחינה רטרוספקטיבית שנשענת על תמצית ופירוט של מסמכים רפואיים" עשוי לעורר קושי – אלא שמכלול הנתונים בענייננו "אינו יכול להוביל אלא למסקנה אליה הגיע המומחה", ומעיד על אמינות ומקצועיות חוות הדעת. לפיכך, ועל רקע "הרושם הכללי החמור בדבר מכלול הנסיבות הרלבנטיות הקשורות לאותה צוואה", אין בעדות בן זוגה לשעבר של המבקשת כדי לשנות את התמונה, ודין הערעור להידחות. בגדר למעלה מן הצורך, זקף בית המשפט המחוזי לחובת המבקשת את ניסיונותיה, "לאורך ההליך", למנוע את העדת עדי הצוואה – וסבר שיש בהם כדי לבסס את המסקנה לפיה אחד מעדי הצוואה כלל לא חתם עליה.

2.

מכאן בקשת רשות הערעור הנוכחית, שבה טוענת המבקשת כי נגרם לה עיוות דין בשני מישורים: ראשית, היא מלינה על החלטת בית המשפט לענייני משפחה לדחות את בקשתה למינוי מומחה שיבחן את חתימת עד הצוואה השני. לטעמה, בדיקה כזו הייתה מוכיחה כי – בניגוד לגרסתו, שאומצה על ידי הערכאות הקודמות – העד אכן חתם על המסמך, כך שלפנינו "צוואה בעדים" העומדת בדרישות הדין. זאת ועוד, היה בכך גם כדי לחזק את עדות העד הנוסף (בן הזוג לשעבר) באשר לצלילות האב המנוח. שנית, המבקשת סבורה כי ראוי היה לפסול את חוות הדעת הרפואית של המומחה מטעם בית המשפט, משום שהלה בחן את כשירות המנוח "לבצע פעולות משפטיות". דא עקא, סוגיה זו כלל אינה רלוונטית, שהרי המומחה התבקש לבחון, בהתאם לסעיף 26 לחוק הירושה, האם המנוח "ידע להבחין בטיבה של צוואה", ותו לא. לשיטתה, הגם ש"בתי המשפט לדרגותיהם בכל השנים, לא מצאו לנכון בהבדל העצום שבין כשירות משפטית לבין היכולת לעשות צוואה", הגיעה העת להכיר בשונות זו – המשקפת את אופייה הפשוט של הצוואה, בהשוואה לפעולות משפטיות אחרות. היא מבקשת, אפוא, להבהיר "מהם המרכיבים הנדרשים להבין בטיבה של צוואה", ולקבוע כי מדובר ב"שאלה עובדתית של מהות החיים", שהתשובה לה מצויה אצל סובביו של המנוח, ולא בחוות דעת רפואיות רטרוספקטיביות. המבקשת סבורה כי נוכח אופיין העקרוני של שאלות אלה, יש בהן כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי – מה גם שהתוצאה אליה הגיעו הערכאות הקודמות יוצר עיוות דין ופוגעת קשות בה ובמנוח.

3.

דין הבקשה להידחות אף ללא צורך בתשובה, לפי תקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 – שכן השאלות העקרוניות שהמבקשת מתיימרת לעורר הוכרעו זה מכבר. בע"א 851/79 בנדל נ' בנדל , פ"ד לה(3) 101, 106 (1981), נדרש בית משפט זה לתנאי הכשירות שעניינו ההבחנה בטיבה של צוואה, ופסק כי "המחוקק קבע אך הנחיה כללית, אשר מטרתה לבחון, אם המצווה היה מודע למהות מעשיו ותוצאותיהם. בהקשר זה ניתן לקחת בחשבון את מודעתו של המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה, את ידיעתו על דבר היקף רכושו ויורשיו, ואת מודעותו לתוצאות עשיית

הצוואה על יורשיו". הגדרה זו הורחבה ופותחה בהמשך, ונקבע כי –

"אין די בכך שהמצווה יהא מודע למהותה של צוואה על דרך הכלל (כדרך הפרשנות הראשונה); ואף לא נספק עצמנו בדרישה כי המצווה יהא מודע למהותה של צוואתו שלו על דרך הפרט (כדרך הפרשנות השנייה); אלא שנוסיף ונדרוש כי בהוראתו מה ייעשה ברכושו לאחר מותו יהיה המצווה בדעה צלולה ויפרש נכונה את המציאות הסובבת אותו. דעתו-שלו של המצווה - משוחררת מלחצי נפש חולניים - היא שתקבע את תוכנה של צוואתו, ונעמוד בתוקף על הדרישה כי בצוותו את שהוא מצווה לא יהיה המצווה שבוי בידיהם של תעתועי דמיון ומחשבות-שווא חולניים. רק אדם צלול בדעתו יכול "להבחין בטיבה של צוואה" - ועל דרך זה נפרש את החוק. רק צירופם של הבנה ורצון חופשי זה-אל-זה יביאו אדם "להבחין בטיבה של צוואה", קרי: להבחין בטיבה של צוואתו שלו, ורק אם נתקבצו השניים והיו לאחדים נכיר בכשרותו של אדם לצוות ובתוקפה של צוואה שעשה" (ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק , פ"ד מח(3) 705, 729-734 (1994)).

הנה כי כן, העקרונות לבחינת השאלה האם הצוואה נערכה בשעה שהמצווה "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה" כבר הוצבו – ומכאן שהבקשה מעוררת, למעשה, רק את שאלת יישומם במקרה הקונקרטי שלפנינו. בכך אין, כמובן, כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. למעלה מן הצורך, אציין כי לשאלות ה"עקרוניות" שמעוררת הבקשה אין ביטוי ממשי בכתבי הטענות העיקריים בגלגוליו הקודמים של ההליך, כך שגם מן הבחינה הדיונית אין מקום להידרש להן כעת.

לגופם של דברים, גם אם המומחה נקט בחוות דעתו במינוחים לא מדויקים – ואינני קובע שכך אירע – הניתוח המהותי שהציג הבהיר כי לא התקיימו באב המנוח "הבנה ורצון חופשי" במועד עריכת הצוואה. ממילא, אין יסוד לטענה כי המשקל שניתן לחוות דעתו יצר עיוות דין המצדיק התערבות בהכרעת הערכאות הקודמות.

4.

בהיעדר עילת התערבות בקביעה כי האב לא ידע להבחין בטיב הצוואה, ברי שלא היה באי מינוי מומחה להשוואת כתבי יד כדי לגרום עיוות דין – שהרי גם בהנחה שהצוואה נחתמה בפני שני עדים, אין בכך כדי לחפות על אי-קיום תנאי הכשירות שבסעיף 26 לחוק הירושה. אכן, המבקשת טוענת כי מינוי המומחה עשוי להניע שרשרת מאורעות שתביא להעדפת עדות עד הצוואה (שהוא, כאמור, גם בן זוגה לשעבר) בנוגע לכשירות המצווה, על פני חוות דעת המומחה והאינדיקציות הנוספות שתמכו בה. ברם, בהתחשב בתשתית הראייתית הקיימת בנוגע לשתי הסוגיות – כפי שפורטה בפסקי דינן של הערכאות הקודמות – אפשרות זו רחוקה וספקולטיבית, ואינה מגלה עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

5.

עיקרו של דבר – גם אם ייתכנו, ואכן ייתכנו, מצבים גבוליים בדבר כשרות המצווה, צר לי לציין כי המקרה הנוכחי אינו נמנה עליהם, אלא עובר בצורה ברורה את הגבול לשלילת תוקף הצוואה.

6.

בקשת רשות הערעור נדחית, אפוא, ועמה הבקשה המאוחרת לעיכוב ביצוע החלטות הערכאה הראשונה. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.