בע"מ 648/22 פלוני נ. פלוני

1.

בין הצדדים, בני זוג לשעבר, הליכים משפטיים רבים, ובהם הליך משפטי שנוגע לסוגיות רכושיות. ביום 28.7.2020 ניתן פסק דין חלקי בהליך זה (פסק הדין החלקי אוחז כ-190 עמודים), שבמסגרתו נקבע כי רשם בית המשפט לענייני משפחה יישום את ההוצאות הריאליות לטובת המשיבה (ראו בעמ' 14 ובסעיף 1191 לפסק הדין החלקי; להלן: פסק הדין החלקי ). בהתאם לכך, הגישה המשיבה בקשה לפסיקת הוצאות, שכללה גם התייחסות להוצאות משפטיות בתביעה שהגיש המבקש בבית המשפט באריזונה. לאחר הגשת תשובה ותגובה, הכריעה כב' הרשמת ש' רוזמן פרקש שהמבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך 1,800,000 ש"ח (להלן: החלטת הרשמת ). בפתח ההחלטה צוין כי גדר הסמכות להכרעת הרשמת, כפי שנקבע בפסק הדין החלקי, הוא שכר טרחת באי כוחה של המשיבה וכי משכך "לא ייפסק שכר טרחה בגין הליכים שהתנהלו בבתי משפט אחרים, בארץ או בחו"ל" (סעיף 19 להחלטה). המבקש הגיש ערעור על החלטת הרשמת, וערעורו עודנו תלוי ועומד. ביום 7.7.2021 הגישה המשיבה לבית המשפט לענייני משפחה, בגדר ההליך העיקרי, "בקשה לשומת הוצאות [המשיבה – ע' פ'] לשכר טרחת עורכי דינה בארה"ב". המבקש מצדו טען כי למעשה הבקשה בכל הנוגע להוצאות בארצות הברית הוכרעה על ידי הרשמת. בדיון שהתקיים בבקשה ציין בית המשפט כי לו סברה המשיבה כי הרשמת שגתה, היה עליה להגיש ערעור, וביקש את עמדת המשיבה בעניין. למחרת הדיון הגישה המשיבה הודעה שלפיה היא אכן סבורה שהרשמת לא הייתה מוסמכת להכריע בעניין זה, אך עתרה לכך שככל שבית המשפט יחשוב אחרת, תינתן לה ארכה להגשת ערעור על החלטת הרשמת.

2.

ביום 6.12.2021 קבע בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (כב' השופטת הבכירה ר' מקייס ) כי יש מקום להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטת הרשמת. בית המשפט לענייני משפחה עמד על כך שהחלטת הרשמת פירשה את פסק הדין החלקי באופן שאינו מקנה לה סמכות לפסיקת הוצאות בהליך בארצות הברית, ומשכך, מובן מדוע פנתה המבקשת בבקשה מתאימה לבית המשפט לענייני משפחה. צוין, מבלי לקבוע מסמרות, שייתכן שנפלה שגגה בהחלטת הרשמת בעניין גדר סמכותה, ונקבע כי בהסתמכות המשיבה על החלטת הרשמת יש "טעם מיוחד" (כדרישת תקנה 176(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018) לקבלת הבקשה. בשולי הדברים הדגיש בית המשפט את התנהלותם הדיונית של הצדדים בתיק דנן, וציין כי אף לאחר מתן פסק הדין החלקי, הוגשה כמות בקשות שאינה פרופורציונלית ביחס לנושאים שעוד נותרו במחלוקת.

3.

המבקש הגיש בקשת רשות לערער על החלטה זו, וביום 10.1.2022 דחה בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ו' פלאוט ) את בקשתו וקבע כי בנסיבות המיוחדות של המקרה היה מקום להאריך את המועד להגשת ערעור. צוין כי במקרה דנן סיכויי ערעור המשיבה אינם מבוטלים; כי קשה לטעון להסתמכות על סופיות הדיון משהמבקש עצמו הגיש ערעור על החלטת הרשמת וכן בקשה לפסיקת הוצאות; כי יש לתת משקל לכך שמדובר בערעור בזכות; ולכך שהמשיבה פעלה בהתאם להחלטת הרשמת שלפיה אין בסמכותה לפסוק הוצאות להליך באריזונה (ולכן פנתה המשיבה לבית המשפט לענייני משפחה, בגדר ההליך העיקרי). אשר לטענת המבקש שלפיה מקום שבו לא הוגש ערעור, לא היה מוסמך בית המשפט ליתן ארכה להגשתו, הודגש כי גם אם נפל פגם פרוצדורלי בהגשת הבקשה להארכת המועד במסגרת ההליך העיקרי, אין בכך בכדי לשלול את סמכות בית המשפט לקבל את בקשת המשיבה להארכת מועד.

4.

מכאן בקשת הרשות לערער שלפניי. לטענת המבקש, הבקשה מעלה שאלות עקרוניות החורגות מעניינם של הצדדים וביניהן השאלה האם מוסמכת הערכאה הדיונית להורות על הארכת מועד להגשת ערעור. לגופו של עניין, המבקש טוען כי הבקשה להארכת מועד הוגשה כ-10 חודשים מיום מתן ההחלטה נושא הבקשה וכי לא ניתן די משקל לעיתוי הדיוני בבחינת הבקשה. עוד נטען כי בקשת המשיבה להארכת מועד הוגשה כהודעה ולא כבקשה, כך שלא שולמה אגרה, ודי בטעם זה כדי לדחות את הבקשה. עוד טוען המבקש כי שגה בית המשפט לענייני משפחה גם בבחינת שיקול סיכויי הערעור, משקבע (מבלי לקבוע בכך מסמרות) ששגתה הרשמת ביחס לסמכותה.

לצד בקשת הרשות לערער הוגשה בקשה לעיכוב ההליכים המשפטיים בערעור המשיבה על החלטת הרשמת. ביום 30.1.2022 קבעתי כי אין מקום ליתן צו במעמד אחד והוריתי למשיבה להגיש תשובתה לבקשת הרשות לערער.

5.

המשיבה סומכת ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי ועומדת על כך שמכלול השיקולים במקרה דנן מביא למסקנה כי יש לאפשר הארכת המועד להגשת ערעור. עוד טוענת המשיבה כי אין צורך להכריע בשאלה לאיזו ערכאה הסמכות לקבל בקשה להארכת מועד להגשת ערעור, שכן מדובר בהחלטה הנוגעת לנסיבות הספציפיות של המקרה בו ערכאת הערעור על החלטת הרשמת היא גם הערכאה שדנה בהליך העיקרי (שופטת בית המשפט לענייני משפחה), שהבהירה בפסק דינה את הנחיותיה באשר להגשת בקשה כאמור. עוד הדגישה המבקשת כי גם המבקש הגיש את ערעורו על החלטת הרשמת באיחור (ומבלי לצרף לערעורו בקשת ארכה). אשר לטענה שלפיה הבקשה להארכת מועד הוגשה כ"הודעה" ולא כ"בקשה", טוענת המשיבה כי לא מדובר בטענה שנוגעת למבקש אלא לבית המשפט וכי מכל מקום ניתן יהיה לתקן פגם זה בקלות. נוסף על האמור נטען כי המבקש לא השלים עם פסק הדין החלקי, ומשכך מנסה למנוע את מימושו באמצעות הבקשה דנן, באופן חסר תום לב שלשיטת המשיבה מצדיק כשלעצמו את דחיית הבקשה.

לשלמות התמונה יצוין כי ביום 13.2.2022 הוגשה בקשה מטעם המבקש בגדרה ביקש להוציא מסמך "ששורבב שלא כדין לתשובת המשיבה" המתייחס לתרגום פסק הדין של בית המשפט באריזונה מיום 6.6.2018 שלטענת המבקש לא הוגש כנספח בערכאות קמא. לא מצאתי כי המסמך האמור רלוונטי להכרעתי בבקשה, ומשכך לא ראיתי כי יש להורות על הוצאתו כמבוקש.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה לה ובצרופותיהן, מצאתי כי דין הבקשה להידחות. ראשית, טענות המבקש שמופנות לקביעת בית המשפט המחוזי שלפיה המקרה דנן מצדיק להורות על הארכת מועד אינן מעוררות שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים ומתן רשות לערער אינה נדרשת למניעת עיוות דין חמור למבקש (( ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982);

בע"ם 6605/21 פלוני נ' פלונית , פסקה 5 (14.10.2021)). ב ית המשפט המחוזי קבע כי בנסיבות העניין קיימים טעמים שמצדיקים את קבלת הבקשה, ובהם, סיכויי הערעור והנסיבות שבהן קשה לטעון להסתמכות חזקה על סופיות הדיון. טענות המבקש בהקשר זה הן "ערעוריות" באופיין וככאלו, אין הן מצדיקות מתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" ( בע"ם 8288/21 פלונית נ' פלוני , פסקה 5 (7.12.2021); בע"ם 4434/21 פלונית נ' פלוני , פסקה 7 (11.10.2021)).

לצד זאת, לטענת המבקש המקרה דנן מעורר את השאלה בדבר זהות הערכאה המוסמכת להאריך מועד להגשת ערעור. ואולם, במקרה דנן, שאלה זו לא מתעוררת במלוא עוזה. כזכור, מדובר על ערעור על החלטת רשמת בית המשפט לענייני משפחה, ערעור שיש להגיש לבית המשפט לענייני משפחה (סעיף 4(ד) לחוק בתי משפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995; סעיף 96(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984) . הארכת המועד להגשת הערעור אכן ניתנה על ידי שופטת בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופטת הבכירה ר' מ קייס ), אך לא במסגרת הליך ערעורי על החלטת הרשמת, כי אם במסגרת "ההליך העיקרי" (הוא התביעה הרכושית שבמסגרתה ניתן פסק הדין החלקי). למורכבות האמורה יש להוסיף כי אותו מותב בבית המשפט לענייני משפחה דן בערע ור המבקש על החלטת הרשמת, וגם את העובדה שמדובר בתיק שהוגשו בו למעלה מ-300 בקשות. כן אציין כי ערעור המבקש על החלטת הרשמת הוגש אף הוא באיחור, ומבלי שצורפה לערעור בקשה להארכת מועד. במכלול נסיבות אלו, אף אם אכן נפלה טעות דיונית בקבלת הבקשה להארכת מועד, לא ראיתי ליתן רשות לערער ( לעניין

זהות הער כאה המוסמכת להאריך מועד לנקיטת הליך ערעורי, ראו: בש"א

10162/01 זאב נ' יצחק (20.1.2002); בר"ע (מחוזי ת"א) 1998/04 חנניה נ' חמאוי (25.11.2004); חמי בן-נון ו טל חבקין הערעור האזרחי 183 (מהדורה שלישית, 2012) ). זאת ועוד, כאמור, הבקשה דנן אינה בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט לענייני משפחה, כי אם על החלטת בית המשפט המחוזי – שבחן אף הוא את מכלול השיקולים ובהם זכות הגישה לערכאות של המשיבה, אינטרס ההסתמכות של המבקש והסתמכותה של המשיבה על החלטת הרשמת, והגיע לכלל מסקנה כי במקרה דנן יש לאפשר את הארכת המועד מטעם המשיבה, אף אם נפל פגם פרוצדורלי בהגשת הערעור במסגרת ההליך העיקרי. משאלה הם פני הדברים, כאמור, לא ראיתי ליתן רשות לערער ב"גלגול שלישי". לבסוף יצוין כי בנסיבות המקרה, ובשים לב לטענות המבקש שהופנו למישור הסמכות, לא ראיתי לדחות את בקשת הרשות לערער על הסף בשל הוראת פריט 1(2) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור) , התשס"ט-2009 בנסיבות המקרה שלפנינו (השוו: רע"א 4073/19 פלונית נ' פלונית , פסקה 13

(3.12.2019) ) .

הבקשה נדחית אפוא. בנסיבות העניין ובשים לב למורכבות שעליה עמדתי, לא ייעשה צו להוצאות.