בע"מ 6508/19 פלוני נ. פלוני

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע שניתן ביום 27.8.2019 (עמ"ש 21352-12-18, השופטים א' ואגו , י' פרסקי ו- ג' לוין ). בית המשפט המחוזי קיבל באופן חלקי הן את הערעור שהגיש המבקש והן את הערעור שכנגד שהגישה המשיבה על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה באשדוד מיום 10.8.2018 (תמ"ש 46979-10-13, ס' הנשיאה

ע' אלפסי ).

2.

המבקש והמשיבה הם בני זוג לשעבר שהתגרשו בשנת 2016 ולהם שישה ילדים. ארבעה מהילדים עודם קטינים, כאשר שניים מהם מתגוררים דרך קבע עם המשיבה ושניים לומדים בפנימייה ושבים לביתה של המשיבה בסופי שבוע. ההליך שבקשה זו נסבה עליו החל עוד בשנת 2013 ועסק ברכוש, בתשלום דמי שימוש בגין בית מגורים משותף ובגובהם של מזונות הילדים. מאחר שעיקרה של הבקשה נגע למחלוקת בתחום המזונות, אדרש לפרטים הנוגעים לכך בלבד.

3.

בבוחנו את שאלת מזונות הילדים בית המשפט לענייני משפחה הנחה עצמו לאור ההלכה שנקבעה בבע"ם פלוני נ' פלונית (19.7.2017), וקבע כי המבקש יישא ב-70% משיעור המזונות ואילו המשיבה תישא ב-30% הנותרים. בנוסף, ובהתאם לאותה חלוקה, חויב המבקש ב-70% מההוצאות החריגות של הקטינים בגין חינוך ובריאות.

4.

שני הצדדים ערערו על פסק הדין לבית המשפט המחוזי הן בסוגיית הרכוש והן בנושא החיוב במזונות. בית המשפט המחוזי, שקיבל כאמור באופן חלקי את ערעורי שני הצדדים, קבע – בנושא הרכוש – כי קצבת הפנסיה תיוותר כולה בידי המערער, ומכך גזר את הכרעתו בשאלת המזונות. בנסיבות אלה, לנוכח הכנסתו הפנויה של המבקש והפער שאף גדל בינה לבין הכנסתה הפנויה של המשיבה, כמו גם בהתחשב בעובדה שהמשיבה נושאת בנטל הטיפול בילדים ונושאת לבדה בתשלום המשכנתא, קבע בית המשפט המחוזי כי מתחייבת חלוקה מחודשת של דמי המזונות. בהתאם לכך, הועמד חיובו של המבקש על סך של 1,720 שקלים עבור כל אחד משני הקטינים המתגוררים בבית, וסך של 1,140 שקלים עבור כל אחד מהקטינים השוהים בפנימייה. להשלמת התמונה יצוין כי ביום 24.9.2019 דחה בית המשפט המחוזי בקשה שהגיש המבקש ל"מתן פסק דין משלים ו/או הבהרה של פסק הדין" בכל הנוגע לסוגיית איזון המשאבים.

5.

בבקשת רשות הערעור דנן המבקש טוען כי הן בית המשפט לענייני משפחה והן בית המשפט המחוזי שגו בקביעת גובה הכנסותיהם של הצדדים לצורך פסיקת דמי המזונות. בהקשר זה, נטען בין היתר כי בתי המשפט לא התייחסו לרכושם של הצדדים באופן שוויוני בבואם לקבוע את גובה החיוב במזונות הקטינים, וכן כי לא הובאו בחשבון יכולותיהם הכלכליות של הצדדים אלא רק היחס בין הכנסותיהם. בנוסף, המבקש מלין על גובה המזונות שנקבעו ואף טוען כי היה מקום לחייב את המשיבה במחצית ההוצאות החריגות בנסיבות שבהן הוא חויב במלוא המזונות. לבסוף המבקש מציין כי מאחר שבקשתו לקבלת פסק דין משלים ו/או בקשה להבהרה לפסק הדין נענתה בשלילה, יש מקום לקיים דיון בטענותיו הרכושיות שטרם הוכרעו לטענתו.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. עניינם של הצדדים נדון בפני שתי ערכאות, ובשתיהן ניתנו פסקי דין המבוססים על ממצאים עובדתיים ועל יישומו של הדין הקיים . חרף הטענות שהעלה המבקש, לא השתכנעתי כי דחיית הבקשה תוביל לעיוות דין, או כי הסוגיות שהועלו מעוררות שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים. על כן, בהתאם לתקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אני דוחה את הבקשה.

7.

משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.