בע"מ 6608/21פלוני נ. פלוני

1.

המבקשים והמשיב הם ילדיה של פלונית (להלן: המנוחה ; יוער כי המבקשים 9-7 הם יורשי המבקשת 4, אשר נפטרה לאחר הגשת הערעור לבית המשפט המחוזי). בשנת 2013 נפטרה המנוחה והותירה אחריה צוואה, בה ציוותה כי עיזבונה יחולק לכל ילדיה בחלקים שווים. לצד זאת ציוותה כי זכויותיה בדירה בתל אביב (להלן: הנכס ) יועברו למשיב, ובתמורה, המשיב יעביר לכל אחת מאחיותיו, הן המבקשות 6-1, דמי איזון בסך של 150,000 ש"ח (להלן: דמי האיזון ).

2.

ביום 5.6.2014 הגיש המשיב בקשה לקיום צוואת המנוחה לרשמת לענייני ירושה בחיפה, והמבקשת 1 הגישה התנגדות לבקשה. במסגרת ההליך בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה טענו המבקשים, בין היתר, כי המנוחה לא הייתה כשירה לערוך צוואה נוכח מצבה הקוגניטיבי והרפואי; כי המנוחה הייתה נתונה להשפעה בלתי הוגנת מצד המשיב; וכי קיימת סתירה מהותית בין קביעת הצוואה כי רכושה של המנוחה יחולק באופן שווה בין ילדיה לבין ייחוד הנכס למשיב. בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופט ב' ברגר ) דחה את טענות המבקשים לעניין כשירותה של המנוחה והשפעה בלתי הוגנת מצד המשיב. לצד זאת, מצא בית המשפט כי ישנה סתירה מסוימת בין הסעיף המורה על חלוקה שוויונית של נכסי המנוחה, לבין הסעיף המורה על ייחודו של הנכס למשיב. משכך קבע בית המשפט כי יש לבחון את אומד דעתה של המנוחה בהתאם לנסיבות חיצוניות לעריכת הצוואה. לאחר שנדרש לנסיבות החיצוניות, קבע בית המשפט כי המנוחה ביקשה לצוות למשיב מחצית משווי הנכס ואילו למבקשים את המחצית השנייה. משכך, הורה בית המשפט כי הזכויות בנכס יחולקו מחצית למשיב ומחצית למבקשות 6-1.

3.

על פסק דין זה הגיש המשיב ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה, בו טען כי

שגה בית המשפט לענייני משפחה בקביעתו כי ישנה סתירה בין סעיפי הצוואה, וכאשר לא הסתפק בבחינת אומד דעת המנוחה כפי שמשתמע מתוך הוראות הצוואה בהתאם לאמור בסעיף 54(א) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה ) . בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור (כב' השופטים ע' אטיאס, נ' סילמן, ס' ג'יוסי ) וקבע כי התוצאה אליה הגיע בית המשפט לענייני משפחה, לפיה יועברו מחצית מהזכויות בדירה למבקשים, לא יכולה להיוותר על כנה שכן גם בבחינת הנסיבות החיצוניות לעריכת הצוואה עולה כי המנוחה לא ביקשה להעניק לאחיות זכויות בנכס, אלא פיצוי כספי. עוד דחה בית המשפט את טענת המבקשים לפיה יש לפרש את הצוואה כך שדמי האיזון יוצמדו לעלייה בערך הנכס. בית המשפט קבע כי יישום ההלכות בעניין פרשנות צוואה בהליך דנן מוביל למסקנה זו, מאחר שהמנוחה נקבה בצוואתה בסכום מסוים במסגרת דמי האיזון ומאחר שלא ציינה את היחס בין חלקו של המשיב לחלקם של המבקשים. בית המשפט אף בחן את הנסיבות החיצוניות לעריכת הצוואה וקבע שלכל היותר אלו מלמדות על רצונה של המשיבה להעניק למבקשים סכום השווה למחצית משווי הנכס, אך לא על כוונתה להצמיד סכום זה לעלייה בערך הדירה. יחד עם זאת קבע בית המשפט כי יש לפרש הוראה זו בצוואה באופן שלדמי האיזון יתווספו הפרשי הצמדה וריבית.

4.

מכאן הבקשה שלפניי, בה משיגים המבקשים על קביעותיו של בית המשפט המחוזי. לשיטתם, שגה בית המשפט ביישום ההלכות לעניין פרשנות צוואה. לעמדת המבקשים, משקיים חסר או לחלופין ישנה סתירה בצוואה, יש לבחון את אומד דעתה של המנוחה בעת עריכת הצוואה בהתחשב בנסיבות חיצוניות, המצביעות לשיטתם במקרה דנן על רצונה של המנוחה לפצות את המבקשים באופן שמשקף את העלייה בערך הדירה. לטענת המבקשים, פסק הדין גורם להם עיוות דין חמור נוכח התוצאה אשר יוצרת הפליה ניכרת בחלוקת עיזבונה של המנוחה, וזאת בניגוד לרצונה.

5.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים, ורשות לערער אינה נדרשת כדי למנוע עיוות דין. ל כך אוסיף כי אין בעובדה שבית המשפט המחוזי הגיע לתוצאה שונה מזו שנקבעה בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה כשלעצמה כדי להקים עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שליש י" (ראו: בע"ם 8633/20 פלוני נ' פלונית , פסקה 4 (27.1.2020)).

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.