בע"מ 6678/10 פלוני נ. פלוני

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (סגן הנשיא א' שילה והשופטות מ' נד"ב ו- ו' פלאוט ) בעמ"ש 6366-12-09 מיום 10.6.2010, במסגרתו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא בתמ"ש 14690/03, תמ"ש 14691/03, ת"ע 4270/07 ות"ע 4271/07 (השופטת ר' מקייס ) מיום 15.10.2009, שקיבל את בקשת המשיבים לסילוק ידה של המבקשת מן הדירה שבה היא מתגוררת (להלן: הדירה ).

עובדות והליכים קודמים

1.

המבקשת הייתה בת זוגו של אביהם המנוח של המשיבים (להלן: המנוח ) מאז שנת 1982 ועד לפטירתו ביום 16.3.2006. המשיבים הם בניו של המנוח מנישואיו לאמם, אשר נפטרה בשנת 1974. הדירה העומדת במרכז ההליכים דנן בנויה על מגרש, אשר היה בבעלות המנוח ואשתו המנוחה, בחלקים שווים. לאחר פטירתה נרשמה מחצית המגרש שהייתה שייכת לה על שם המשיבים. המנוח המשיך להתגורר בדירה. ביום 13.11.1985, כשלוש שנים לאחר שהמנוח והמבקשת היו לבני זוג, העביר המנוח למשיבים במתנה את המחצית השנייה של המגרש (להלן: הסכם המתנה ). בהסכם המתנה הוקנו הזכויות במגרש למשיבים, בתנאי "כי המעניק יוכל להתגורר ולהשתמש במקרקעין כל ימי חייו וזאת חינם וללא תשלום כל דמי שכירות למקבלי המתנה". תנאי נוסף בהסכם המתנה קבע כי "דרך השימוש במקרקעין יהיה על פי שיקול דעתו המוחלט של המעניק". המנוח העביר את חלקו במגרש על שם המשיבים בספרי המקרקעין בשנת 1986. ביום 11.6.1991 חתם המנוח על צוואה, שבה הורה, בין היתר:

"הנני מצווה בזאת כי בבית... תמשיך לגור הגב' [המבקשת]... משך כל ימי חייה, לאחר יום מותי ובתנאי שתגור בו לבדה ולא תהיה לה רשות להכניס בן זוג או את ילדיה." (סעיף 4 לצוואה)

2.

ביום 11.2.2003, עוד בחייו של המנוח, עתרה המבקשת לפסק דין הצהרתי אשר יכריז כי היא ידועה בציבור של המנוח. כן עתרה המבקשת להורות על איזון משאבים במלוא זכויותיו המנוח, ליתן צו הצהרתי המכריז על היותה שותפה בדירה ולהורות על רישום הערה מתאימה בספרי המקרקעין. בתביעה זו נתבעו גם המשיבים. ביום 7.6.2006, לאחר פטירת המנוח, הגישו המשיבים תביעה לסילוק ידה של המבקשת מן הדירה וכן לתשלום דמי שכירות ראויים עבור מגוריה בדירה החל מיום 1.4.2006 ועד למועד הפינוי. המבקשת הגישה בקשה לקיום צוואתו של המנוח. המשיבים התנגדו לקיום הצוואה בטענה כי זו כוללת הוראות שביצוען אינו אפשרי, בין היתר נוכח העברת המגרש על שמם עוד טרם מועד עריכת הצוואה. כל התובענות האמורות אוחדו בבית המשפט לענייני משפחה, מכוח הסכמה דיונית בין הצדדים.

3.

בית המשפט לענייני משפחה קבע כי המשיבים עמדו בכל התנאים שקבע המנוח בהסכם המתנה ולפיכך, המתנה שהסתיימה ברישום תקפה. נקבע אף כי המבקשת ידעה על המתנה וידעה כי זו נסתיימה ברישום כבר בשנת 1986. עוד נקבע כי הדירה מהווה נכס חיצוני שאינו משותף ואינו בר איזון בין המבקשת לבין המנוח. ביחס לצוואה קבע בית המשפט לענייני משפחה כי לא היה בכוחו של המנוח להוריש את זכות המגורים בדירה למבקשת ולפיכך נתקבלה תביעת המשיבים לסילוק ידה של המבקשת מן הדירה. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי דמי השימוש הראויים המגיעים למשיבים מן המבקשת מיום פטירת המנוח ועד יום מתן פסק הדין, מתקזזים נגד השקעותיה של המבקשת בדירה. בית המשפט לענייני משפחה הורה על קיום צוואתו של המנוח ודחה את התנגדות המשיבים לכך, אלא שהודגש כי למעשה אין כל משמעות אופרטיבית לקיום הצוואה בכל הנוגע לדירה. לבסוף ציין בית המשפט לענייני משפחה כי ייתכן שהמשיבים היו מכבדים את רצון אביהם כפי שהובע בצוואתו, אלמלא דרישתה של המבקשת, במכתב שנשלח על ידי עורך דין מטעמה ביום 7.1.2003, למכור את המגרש ולחלק את תמורתו בין המבקשת למנוח, שאותה עת היה עוד בין החיים.

4.

בית המשפט המחוזי אישר את קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה כי לנוכח רישום זכויותיו של המנוח במגרש על שם המשיבים, מדובר במתנה שהושלמה. בית המשפט המחוזי עמד על כך שהמנוח ערך את הסכם המתנה עם המשיבים בעת שכבר חי חיים משותפים עם המבקשת, וחרף זאת התנה את המתנה רק בזכות המגורים שלו בדירה לכל ימי חייו, להבדיל מזכותה של המבקשת. בית המשפט המחוזי קבע עוד כי המבקשת הייתה מודעת להסכם המתנה ולהשלמת המתנה. לעניין צוואתו של המנוח קבע בית המשפט המחוזי:

"בצוואה הביע המנוח את רצונו שהמערערת (המבקשת דכאן – י.ד.) תמשיך לגור בדירה עד לאריכות ימיה ושנותיה, ויפה היו עושים המשיבים אם היו מכבדים את רצון אביהם. עם זאת צדק בית משפט קמא בקובעו כי לא היה בכוחו של המנוח ליתן זכות בדירה, שבה לא נותרה לו אלא זכות מגורים לאריכות ימיו ושנותיו שלו." (עמוד 4 לפסק הדין)

בית המשפט המחוזי קבע כי טענת המבקשת, לפיה נתונה לה רשות בלתי הדירה להתגורר בדירה היא טענה שלא הועלתה על ידה בבית המשפט לענייני משפחה. משכך, לא ראה בית המשפט המחוזי לנכון לדון בה, הגם שציין כי לא מצא ראיות להוכחתה. בית המשפט המחוזי הביע את צערו על כך שלא עלה בידו להביא את בעלי הדין לכלל פשרה וציין כי "חרף כעסם המובן על המערערת, שתבעה זכויות שלא הגיעו לה ולא בחלה בטענות שלא היה להן בסיס", ראוי היה שהמשיבים יכבדו את רצון אביהם, ולו נוכח גילה של המבקשת והשנים הרבות בהן חיה עם אביהם המנוח וטיפלה בו. בית המשפט המחוזי ציין כי "המקרה שלפנינו הוא כנראה אחד מאותם מקרים שבהם אין המשפט והמוסר צועדים יד ביד". לפיכך נדחה ערעורה של המבקשת ונקבע כי היא תפנה את הדירה תוך 12 חודשים. מכאן הבקשה שלפניי.

נימוקי הבקשה

5.

במסגרת הבקשה חוזרת המבקשת על טענתה לפיה יש לכבד את צוואת המנוח, באופן שהיא תמשיך להתגורר בדירת המגורים במשך כל ימי חייה. לטענתה, בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא התערב בקביעות העובדתיות שנקבעו על ידי בית המשפט לענייני משפחה, אשר לא חקר די הצורך, לדבריה, את נסיבות עריכת הצוואה. לטענת המבקשת, בעת עריכת הצוואה האמין המנוח כי יש ביכולתו להעביר את זכות המגורים בביתו לאחר פטירתו למבקשת, ולכן נמנע מלנקוט בפעולות נוספות על מנת להבטיח את זכויותיה בדירה.

6.

המבקשת מוסיפה וטוענת כי בית המשפט המחוזי טעה בכך שדחה את טענתה כי ניתנה לה רשות בלתי הדירה להתגורר בדירה. לטענתה, אף אם לא היה זכאי המנוח לצוות כי המבקשת תחיה בדירה כל ימי חייה, הרי שבעצם העובדה כי המשיבים איפשרו למבקשת להמשיך ולהתגורר בדירה יחד עם אביהם גם לאחר השלמת הרישום, מהווה הסכמה מכללא לכך שהמבקשת תוכל להתגורר בדירה ללא הגבלת זמן וללא תנאים.

7.

לבסוף שוללת המבקשת את עמדתו של בית המשפט המחוזי לפיה ישנם מקרים בהם המשפט והמוסר אינם דרים זה לצד זה. לטענתה, המקרה דנן מעורר "תחושה חריפה של עוול מוסרי אשר נעשה למבקשת" ועל כן אף אם צדקו הערכאות הקודמות בקביעותיהן, ראוי להורות כי המבקשת יכולה להמשיך ולהתגורר בדירה על סמך "עקרון הצדק, המוסר ומשפט הטבע".

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת אף מבלי לקבל את תגובת המשיבים.

9.

הלכה ידועה היא כי בית משפט זה לא ייעתר, ככלל, לבקשת רשות ערעור מקום בו מדובר בבקשה לרשות ערעור ב"גלגול שלישי", לאחר ששתי ערכאות דנו בעניין, אלא בנסיבות שבהן מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים הישירים למחלוקת [ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)]. בנסיבות המקרה שלפניי לא מתעוררת שאלה משפטית החורגת מגדר הסכסוך הקונקרטי שבין הצדדים, והמבקשת אף אינה טוענת זאת.

10.

דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין. טענתה של המבקשת בדבר הגשמת רצון המנוח כפי שבא לידי ביטוי בצוואתו נדונה לגופה באופן מפורט על ידי שתי הערכאות הקודמות, ונדחתה. מקובלת עליי קביעתן של הערכאות הקודמות לפיה לא היה בכוחו של המנוח להוריש למבקשת את הזכות להמשיך ולהתגורר בדירה, שכן עם השלמת עסקת המתנה הועברה הבעלות במגרש ונותרה למנוח זכות אישית בלבד להתגורר בדירה כל ימי חייו. כידוע, אין אדם יכול להוריש יותר ממה שיש לו, ואין אדם יכול להוריש נכסים שאינם שייכים לו [ראו למשל: ע"א 2698/92 יונה נ' אדלמן , פ"ד מח(3) 275, 282-281 (1994); ע"א 2698/00 חורי נ' לולו (לא פורסם, 23.4.2001)].

11.

המבקשת טוענת כי אילו היה המנוח מודע לכך שאין ביכולתו לצוות על מגוריה בדירה לאחר פטירתו, היה נוקט באמצעים משפטיים נוספים על מנת להבטיח את זכויותיה. המבקשת טוענת בבקשה שלפניי כי "אסור כי טעות כזו או אחרת של המנוח ו/או של עוה"ד מטעמו תשחק לרעת המבקשת ותותירה חסרת קורת גג בערוב ימיה" (סעיף 49 לבקשה), אך ברי כי אין בטענה כללית זו – אשר ככל הנראה נטענת לראשונה לפני בית משפט זה וללא כל תימוכין – כדי לבסס את גרסת המבקשת בדבר הטעות שאליה נקלע, לכאורה, המנוח בעת עריכת צוואתו. יתר על כן, אף אם הייתה מתקבלת טענתה של המבקשת בהקשר זה, לא היה בכך כדי לשנות את המצב המשפטי ואת התוצאה אליה הגיעו הערכאות הקודמות.

12.

כאמור, המבקשת טוענת כי גם אם לא היה בכוחו של המנוח לצוות על המשך מגוריה בדירה לאחר פטירתו, הרי שניתנה לה רשות בלתי הדירה להתגורר בדירה מכוח התנהגותם של המשיבים. לטענתה, בית המשפט המחוזי טעה משקבע כי טענה זו לא נטענה בבית המשפט לענייני משפחה, שכן היא "טענה בבית המשפט לענייני משפחה כי קיימות לה זכויות להמשיך ולהתגורר בדירה, גם אם לא 'קראה לילד בשמו', הרי נהיר כי זו הייתה כוונתה ולא יכולה להיות טענה אחרת!!!" (סעיף 66 לבקשה). אין בידי לקבל טענה זו של המבקשת, אשר הייתה מיוצגת בבית המשפט לענייני משפחה. לפיכך איני מוצא פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לדון במסגרת הערעור בטענה בדבר רשות בלתי הדירה. למעלה מן הצורך אציין כי גם לגופו של עניין, הנימוקים שמעלה המבקשת לעניין זה בבקשה שלפניי, אינם משכנעים. אין כל הכרח להסיק מן העובדה כי המשיבים התירו למבקשת להתגורר בדירה ביחד עם אביהם כי המבקשים הסכימו לכך שהמבקשת תמשיך להתגורר בדירה גם לאחר פטירתו, ללא הגבלת זמן. בהתאם להסכם המתנה, למנוח הייתה נתונה הזכות להתגורר ולהשתמש במקרקעין על פי שיקול דעתו המוחלט. ברי כי במסגרת שיקול דעתו היה בכוחו של המנוח להורות כי המבקשת תתגורר עמו כל עוד מוקנית לו הזכות האמורה, דהיינו למשך כל ימי חייו.

13.

לבסוף, אין חולק כי מצבה של המבקשת, אשר נאלצת להתפנות מן הדירה שבה התגוררה שנים רבות, הינו מצב מצער. ייתכן שאף ניתן לתהות מדוע לא מקיימים המשיבים את רצון אביהם כפי שבא לידי ביטוי בצוואתו, אף אם לא ניתן לכפות עליהם לעשות כן מבחינה משפטית. עם זאת, איני סבור כי התנהלותם של המשיבים מאפשרת, מבחינה משפטית, את התערבותו של בית משפט זה.

14.

לנוכח כל האמור, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, איני עושה צו להוצאות.