בע"מ 6692/19 פלוני נ. פלוני

1.

בין המבקשים לבין המשיבים, בני משפחה אחת, ניטש סכסוך ארוך וקשה סביב נושא הגבולות והבעלות בשתי חלקות מקרקעין (להלן: החלקות ). במסגרת הליכים קודמים שנוהלו ביניהם, ביום 10.2.2014 נתן בית משפט לענייני משפחה פסק דין שהורה על פירוק השיתוף בעין בחלקות (לצד ביצוע תשלומי איזון), על בסיס חוות דעת של מודד שמונה מטעמו (להלן: פסק הדין משנת 2014 או פסק הדין הקודם ו המומחה ; ערעור ובקשת רשות לערער על פסק הדין האמור נדחו, ראו בע"ם 1212/15 פלוני נ' פלוני (16.3.2015)). לאחר מתן פסק הדין משנת 2014, הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה פסיקתא לחתימתו, שכללה תשריט המשקף את החלוקה שנקבעה בו ובהמשך – בשנת 2016 – הוגשה לחתימה פסיקתא נוספת שכללה תשריט נפרד לכל חלקה (להלן: התשריטים ). בשלהי שנת 2018 הגישו המבקשים תביעה נוספת בקשר לחלקות, ובה התבקשו סעדים שונים, לרבות צו מניעה לעיכוב הרישום של התשריטים.

2.

בפסק דין מיום 26.2.2019 דחה בית המשפט לענייני משפחה בנצרת (כב' סגן הנשיא א' זגורי ) את התביעה על הסף מחמת קיומו של מעשה בית דין. נקבע כי במקרה דנן מתקיים השתק עילה נוכח פסק הדין משנת 2014, שניתן בתביעה שהפלוגתה בה הייתה זהה לזו הנוכחית; וכי המבקשים ניסו בטיעוניהם הלכה למעשה לבטל חלק מן הקביעות בפסק הדין הקודם. כן נדחו טענות המבקשים בדבר פגמים שנפלו בחוות הדעת המומחה שעמדה ביסוד פסק הדין הקודם ובהתנהלותו. בפסק דינו, עמד בית המשפט על ניסיונו להביא לפתרון המחלוקות בהליך בהסכמות, לאחר שסייר בחלקות (להלן: הסיור ) . לפי התיאור בפסק הדין, הצדדים הסכימו להצעת פשרה מטעם בית המשפט בתום הסיור והסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה (להלן: ההחלטה מיום 20.12.2018 ) , ואולם זמן קצר לאחר מכן, נסוגו המבקשים מהסכמתם זו. בסופו של דבר, בהינתן שמאמציו לסייע למבקשים במציאת פתרון מעשי לטענותיהם לא נשאו פרי, הורה בית המשפט על דחיית התביעה על הסף כאמור. לצד זאת, ניתנו הוראות בדבר שימוש בכביש גישה לאחת החלקות, בהמשך להסכמת המשיבים בסיור (סעיף 18 לפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה; להלן: ההוראות לגבי כביש הגישה ).

3.

המבקשים הגישו ערעור על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה וחלק מהמשיבים הגישו ערעור שכנגד, שבו טענו כי מתווה הפשרה שהוצע בהחלטה מיום 20.12.2018 לא קרם עור וגידים, ומכאן שלא היה מקום לחייבם בו באופן חד צדדי. ביום 1.8.2019 דחה בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' סגן הנשיא ז' הווארי והשופטים א' קולה ו ע' הוד ) את ערעור המבקשים מכוח תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ) . בגדרי פסק הדין נדחתה גם בקשה להוספת ראיה בערעור שהוגשה מטעם המבקשים, משנמצא כי צירופה לא יועיל להם – בהינתן הקביעות בדבר התקיימותו של השתק עילה בנדון דידן. אשר לערעור שכנגד, בית המשפט המחוזי קיבל את הטענה כי אין לחייב את המשיבים הרלוונטיים בהסכמות שנתנו במסגרת פשרה שלא יצאה אל הפועל, וכי מכיוון שתביעת המבקשים נדחתה – פסק הדין משנת 2014 עומד בעינו. לפיכך, הערעור שכנגד התקבל וההוראות לגבי כביש הגישה – בוטלו.

4.

מכאן הבקשה שלפניי, שבה טוענים המבקשים, בתמצית, כי יש להורות על תיקונים שונים בהקצאה שנקבעה בחוות דעת המומחה, שעליה התבסס פסק הדין משנת 2014; וכי התשריטים שהוגשו לאחר מתן פסק דין זה לא תאמו את הוראותיו. ליקויים אלה, כך נטען, מביאים לפגיעה בזכויות הקניין של המבקשים. כמו כן, נטען כי קבלת הערעור שכנגד הביאה לכך שהמבקשת 1 נותרה ללא דרך גישה לבית מגוריה. בנוסף, המבקשים חוזרים על טענותיהם בהליכים הקודמים, בין היתר בקשר לפגמים שנפלו לגישתם בהתנהלות המומחה ובחוות דעתו, ולגבי זכותם של המשיבים להגיש את הערעור שכנגד. עוד נטען כי הבקשה שהוגשה מטעם המשיבים לרישום תשריטים בהמשך לפסק הדין משנת 2014 בלשכת רישום המקרקעין מקימה להם עילת תביעה חדשה וכך גם אירועים נוספים שקרו לאחר מתן פסק הדין זה.

5.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות בהתאם לתקנה 407א לתקנות . הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים, ורשות לערער אינה נדרשת כדי למנוע עיוות דין.

הבקשה נדחית אפוא. אין צו להוצאות.