בע"מ 6713/16 פלוני נ. פלוני

1.בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 15.8.2016 (עמ"ש 2018-05-16, השופט א' ואגו ). בית המשפט המחוזי דחה על הסף ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע מיום 3.3.2016 (תמ"ש 52879-01-14,

ר' קודלר עיאש ).

2.המבקש, תושב ארצות הברית, והמשיבה, שהיא גרושתו, תושבת ישראל, מעורבים כבר מספר שנים בהליכים משפטיים שנסבים על ענייניהם המשפחתיים השונים – משמורת ילדיהם, חלוקת רכושם, וגובה המזונות שבהם חב המבקש. המשיבה הגישה תביעה למזונות אישה וילדים, אך המבקש לא התייצב לדיונים בתביעה זו ואף לא הגיש כתב הגנה. ביום 29.3.2006 ניתן נגד המבקש פסק דין בהיעדר הגנה בבית המשפט לענייני משפחה באשדוד (תמ"ש 1740/05, השופטת ש' גולן

ז"ל) (להלן: פסק דין הראשון ) על יסוד חקירתה של המשיבה על-ידי בית המשפט. בפסק דין זה חויב המבקש לשלם מזונות למשיבה ולילדים החל מיום 24.1.2005 בשיעורים שנקבעו בו.

3.ביום 27.1.2014 הגיש המבקש תובענה לביטול החיוב במזונות, וביום 3.3.2016 קיבל אותה בית המשפט לענייני משפחה באופן חלקי.

4.המבקש הגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קבע כי על המבקש להפקיד עירבון על סך של 15,000 שקל. חרף העובדה שהמבקש קיבל מספר רב של הארכות מועד הוא לא הפקיד את העירבון במועד שנקבע לכך. מבלי לרדת לפרטים אציין כי בתחילה המבקש טען שסכום העירבון מצוי בידיו וכי רק בשל כשלים טכניים (כגון הנפקת שיק בנקאי במקום ערבות בנקאית) הוא לא הפקיד את העירבון. אולם, ביום 29.6.2016 הגיש המבקש בקשה לפטור מעירבון או להפחתת סכום העירבון, בטענה כי אין באפשרותו לגייס את הסכום האמור. בקשה זו נדחתה, ולאחר שהמבקש לא עמד בהארכת מועד נוספת שניתנה לו, נדחה ערעורו על הסף, וזאת לאחר שבית המשפט המחוזי דחה בקשה נוספת להארכת מועד להפקדת העירבון.

5.הבקשה שבפני נסבה על החלטתו של בית המשפט המחוזי לדחות את הערעור שהגיש המבקש. לדבריו, מיום שנודעה לו הדרישה להפקדת עירבון הוא פעל במרץ לגייס את הסכום הנדרש, אך בשל קשיים פרוצדורליים, אי-הבנה בינו לבין אחיו שניסה לעזור לו בכך והקושי המובנה הכרוך בהיותו תושב חוץ, הוא לא הספיק להפקיד את העירבון במועד. לטענת המבקש הסכום האמור עומד לרשותו כעת ומוכן להפקדה. עוד טוען המבקש כי נוכח גובה הסכום העומד במוקד הסכסוך שניטש בינו לבין המשיבה – 1,500,000 שקל, לצד הוצאות רבות שכבר הוצאו על-ידו, ההחלטה לדחות את הערעור על הסף בשל איחור בהפקדת עירבון תגרום לו לעיוות דין. מסקנה זו היא נכונה ביתר שאת, כך טוען המבקש, בשים לב לכך שלשיטתו המשיבה נהגה בחוסר תום לב דיוני כלפיו.

6.ביום 6.10.2016 הוריתי למשיבה להגיש תגובה לבקשה. בפתח תגובתה מיום 1.1.2017 טוענת המשיבה כי יש לדחות את הבקשה, שהיא לטענתה בקשה טורדנית המצטרפת לשורה של בקשות והליכי סרק נוספים שהגיש המבקש בעבר במטרה להשתמט מתשלום חובותיו כלפי המשיבה והקטינים. כמו כן, המשיבה טוענת כי הבקשה אינה מעוררת שאלה בעלת אופי כללי אלא עוסקת בנסיבות הפרטניות של המקרה הנוכחי, ודי בכך כדי להביא לדחייתה על הסף. בנוסף, המשיבה טוענת כי אין חשש ממשי לכך שייגרם למבקש עיוות דין, בשים לב לכך שפסק הדין הראשון ניתן בהיעדר הגנה בשל התנהלותו של המבקש, לרבות סירובו לקבל לידיו את כתב התביעה ובריחתו מהמדינה תוך הפרה של צו עיכוב יציאה מהארץ שהוצא נגדו.

7.לגופם של דברים, המשיבה טוענת כי למרות מספרן הרב של הארכות המועד שאותן קיבל המבקש לצורך הפקדת עירבון, המגיעות במצטבר לפרק זמן של כשלושה וחצי חודשים, הוא לא הפקיד את העירבון במועד שנקבע. עוד טוענת המשיבה כי המבקש לא הציג בשום שלב תשתית עובדתית מינימלית לביסוס טענתו באשר למצבו הכלכלי.

8.לאחר שבחנתי את הבקשה ואת התגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה

כי דינה להידחות. מסקנתי בעינה עומדת אף אם הייתי מחילה על ענייננו אמות מידה "מרוככות" בהתחשב בכך שבקשת רשות הערעור מופנית כלפי החלטה בענייני עירבון שהתקבלה לראשונה על-ידי בית המשפט המחוזי (ראו: רע"א 121/12 פלקסר נ' בנק אוצר החייל בע"מ , פסקה 10 (4.6.2012); בע"ם 4448 פלוני נ' פלונית , פסקה 9 (30.7.2015); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי

222 (מהדורה שלישית, 2012)).

9.אני סבורה כי לא נפל פגם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר לא קיבל את הבקשה להארכת מועד להפקדת עירבון והחליט לדחות את הערעור שהגיש המבקש. המבקש קיבל מספר

הארכות מועד לשם הפקדת העירבון, שהתפרשו על-פני מספר חודשים, ולמרות זאת לא עמד במועד שנקבע לכך. בית המשפט המחוזי בא לקראת המבקש פעם אחר פעם אך הוא עצמו לא התגייס למלא את חלקו. אני סבורה כי ראוי לייחס משקל לקביעתו של בית המשפט המחוזי כי המבקש שינה את גרסתו באשר לקשיים שבהם נתקל לגיוס העירבון וכי הנימוקים שנתן לאיחורים ולבקשות החוזרות ונשנות להארכת מועד היו "עמומים ולא משכנעים". דבריו של בית המשפט המחוזי לפיהם "אינטרס המשיבה בוודאות ובסופיות ההתדיינות" הוא בר הגנה מקובלים עלי. לפיכך לא השתכנעתי כי דחיית הבקשה תגרום למבקש עיוות דין, כפי שנטען על-ידיו.

10.אשר על כן, הבקשה לרשות ערעור נדחית. בשים לב למכלול הנסיבות, המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך של 2,000 שקל.