פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בע"מ
6735/21
לפני:
כבוד השופט נ' סולברג
המבקשים:
1. פלוני
2. פלונית
נ ג ד
המשיבים:
1. פלוני
2. פלונית
3. הסוכנות היהודית לא"י
4. רשות מקרקעי ישראל - מחוז צפון
5. מדרך עוז - מושב עובדים להתיישבות שיתופית
בע"מ
בקשת רשות ערעור על
פסק הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 26.8.2021 בעמ"ש 60705-12-20
שניתן על ידי כבוד השופטים: ש' אטרש, ע' טאהא ות' נסים שי
בשם המבקשים:
עו"ד יעל פרי-אלתר; עו"ד
איקו פרי
החלטה
1.
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נצרת, מיום 26.8.2021, בעמ"ש 60705-12-20 (השופטים ש' אטרש , ע' טאהא , ו ת' נסים שי ), שבו התקבל ערעור המשיב על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה בנצרת, מיום 14.11.2020, בתמ"ש 51205-03-15 (השופטת ר' גורביץ ).
2.
המשיב 1 (להלן: המשיב ) ואשתו (להלן: החסויה ) הם בעלי הזכויות בנחלה במושב מדרך עוז. ביום 16.11.2009, פנו בני-הזוג לסוכנות היהודית לארץ ישראל בבקשה למנות את המבקשים – אחד מילדיהם ואשתו – לבנים ממשיכים בנחלה. מחמת מצבה הבריאותי של החסויה, הסובלת מדמנציה, מונה המשיב להיות אפוטרופוס על גופה ורכושה, וחתם גם בשמה על המסמכים שנדרשו לצורך הכרה במבקשים כבנים ממשיכים. שנים מספר חלפו, ולפתע פתאום, בשנת 2015, הגיש המשיב לבית המשפט לענייני משפחה תביעה לביטול מינוי המבקשים כבנים ממשיכים, בטענה כי נפל פגם מהותי בהליך המינוי. לטענת המשיב, על-פי סעיף 47(א)(1) ו-(3) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (להלן: חוק הכשרות ), אפוטרופוס אינו מוסמך לבצע פעולות המקנות זכויות במקרקעין, מבלי לקבל מראש אישור מאת בית המשפט – אישור שלא התבקש ולא ניתן בענייננו. בית המשפט לענייני משפחה דחה את התובענה. נקבע, כי המשיב מנוע מלטעון שהמינוי נעדר תוקף, תוך הישענות, בחוסר תום לב, על מחדלו-שלו, שהרי החובה לקבל את אישורו של בית משפט לפי הוראות הדין מוטלת על האפוטרופוס. בנוסף, קבע בית המשפט לענייני משפחה, שניתן להסתפק באישור הפעולה בדיעבד ; אילו היתה מוגשת בקשה מראש על-ידי המשיב, כנדרש, היה בית המשפט נעתר לה, משניכר כי טובת החסויה מצדיקה את המינוי – כפי שסבר גם האפוטרופוס לדין. לבסוף נקבע, כי אף אם המשיב לא הוסמך כדין לפעול בשם החסויה לטובת מינוי המבקשים כבנים ממשיכים, הרי שהמינוי נעשה בשם שני בני הזוג ביחד ולחוד , ועל כן הסכמת המשיב למינוי – בעינה עומדת, גם במידה ותבוטל התחייבותו בשם החסויה.
3.
ערעור שהגיש המשיב לבית המשפט המחוזי – התקבל. תחילה קבע בית המשפט המחוזי, כי תביעת המשיב נגועה אמנם בחוסר תום לב, שהרי היא מבוססת, כל כולה, על מחדלו-שלו, שלא לפנות מראש לבית המשפט המוסמך על מנת לאשר את מינוי המבקשים. ברם, נקבע כי אין בהתנהלות המשיב, פגומה ככל שתהיה, כדי לאפשר לבית המשפט לומר על האסור מותר, בניגוד להוראתו המפורשת של החוק. לכל היותר, כך בית המשפט המחוזי, ניתן 'לכפר' על התנהלות המשיב באמצעות הטלת הוצאות או מתן פיצוי למבקשים בגין הסתמכותם ושינוי מצבם לרעה. אשר לקביעת בית המשפט לענייני משפחה, שלפיה די באישור מינוי המבקשים כבנים ממשיכים בדיעבד , נקבע כי גזירת המחוקק היא שהאישור ינתן על-ידי בית המשפט דווקא מראש; לכתחילה ולא למפרע. לפיכך, פעולה כאמור שנעשתה ללא אישור מוקדם של בית משפט היא חסרת תוקף, בבחינת 'מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להימנות' (קהלת, א, טו). בית המשפט המחוזי הוסיף ודחה את הטענה שלפיה יש בכוחה של ההתחייבות העצמאית של המשיב למינוי המבקשים כבנים ממשיכים, כשלעצמה, כדי להעניק תוקף למינוי, שכן על-פי תקנות האגודות השיתופיות (חברוּת) התשל"ג-1973, מינוי 'בן ממשיך' מחייב את הסכמת שני ההורים בעלי הזכויות בנחלה.
מכאן הבקשה שלפנַי.
4.
המבקשים סומכים ידיהם על החלטת בית המשפט לענייני משפחה, וסבורים כי נפלה שגגה תחת ידו של בית המשפט המחוזי בקבלו את הערעור. לטענתם, הערעור מעלה סוגיה עקרונית, וזו חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים: "האם אדם שמונה לבקשתו שלו כאפוטרופוס לגוף ולרכוש של בת זוגו לה הוא נשוי עשרות שנים ואשר נפל פגם בהתנהלותו במהלך מילוי תפקידו זה – יכול לעתור לביטול פעולה שביצע בשמו ובשמה בשל מחדלו שלו" . אמנם לא התקבל אישור בית המשפט, אך בהתחשב בכך שתכלית חובת האישור היא להגן על זכויות החסויה, הרי שטענה מעין זו תישמע אך ורק כ טענת הגנה מפיה – "בבחינת 'מגן ולא חרב'" . כמו כן, סבורים המבקשים, כי שגה בית המשפט המחוזי בהסתמכו על תקנות האגודות השיתופיות , שכן
" תקנות אלה עוסקות בחברותו של הבן הממשיך באגודה השיתופית, ולא בנושא זכויותיו הקנייניות
במשק הוריו לאחר פטירתם" .
5.
לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, ושקלתי את נימוקיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי להיזקק לתשובה מאת המשיבים. זאת, בהתאם לסמכותי שלפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר הוחלה גם על בקשות רשות ערעור בענייני משפחה, מכוח תקנה 44 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020. לא מצאתי כי הבקשה מעוררת שאלה משפטית עקרונית חדשה, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים; מתן הרשות גם אינו דרוש כדי למנוע עיוות דין, בפרט נוכח דברי בית המשפט המחוזי לגבי פיצויים בגין הסתמכותם של המשיבים ושינוי מצבם לרעה.
הבקשה נדחית אפוא בזאת.
משלא נתבקשה תשובה, לא אעשה צו להוצאות.
ניתנה
היום, י"ב בכסלו התשפ"ב (16.11.2021).
ש ו פ ט