בע"מ 6875/09 פלוני נ. פלוני

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד סגנית הנשיאה השופטת ש' וסרקרוג) ברמ"ש 16034-05-09 מיום 22.6.2009.

1.

ביסודה של בקשה זו הליכים רבים שהתנהלו בין הצדדים - לשעבר בעל ואשה. אסקור הליכים אלה בקצרה. ביום 17.3.2002 דחה בית המשפט לענייני משפחה (כבוד השופט אבידן גלובינסקי) את תביעתו של המשיב להקטנת מזונות ונקבע כי השיתוף בנכסים "יהא בהתאם לתביעת האישה", כלומר מועד פירוק השיתוף יהא יום מתן הגט (להלן: פסק הדין הראשון ). על פסק הדין הראשון הוגש ערעור ונקבע כי מועד פירוק השיתוף יהיה ביום הפירוד (להבדיל מיום מתן הגט), קרי 15.12.1996 וכי איזון המשאבים יבוצע רק לגבי נכסים שהיו ונצברו מאז נישואי בני הזוג (להלן: הערעור הראשון ). המבקשת הגישה פסיקתא לחתימתו של השופט גלובינסקי וזה אישר את הפסיקתא וחתם עליה (להלן: הפסיקתא ). יצויין כי ממתן פסק הדין הראשון ועד חתימת הפסיקתא חלפו כשנתיים. על הפסיקתא הוגש ערעור ובמסגרתו נקבע כי בכל סתירה בין פסק הדין הראשון (בכפוף לקביעות הערעור הראשון) לבין הפסיקתא, הנוסח הקובע הוא פסק הדין.

2.

המבקשת הגישה את הפסיקתא לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל והמשיב טען, בין היתר, כי חלק מהחיובים בפסיקתא אינם תואמים לפסק הדין הראשון ועל כן הוא מופטר מקיומם. ראש ההוצאה לפועל, הרשמת מירב קלמפנר-נבון, דנה בטענות הצדדים וביחס לכל אחד מהחיובים בחנה את הוראות פסק הדין הראשון מול הוראות הפסיקתא ובהתאם לכך פסקה מהו החיוב שמחייב את המשיב (להלן:

החלטתה של ראש ההוצאה לפועל ).

3.

המשיב הגיש ערעור על החלטתה של ראש ההוצאה לפועל (להלן: הערעור השני ). בית המשפט לענייני משפחה (כבוד השופט בן ציון ברגר) שדן בערעור השני, ציין כי עיקר המחלוקת הוא בעניין הפער בין הוראות הפסיקתא לבין פסק הדין הראשון ופסק הדין בערעור הראשון. השופט ברגר קבע כי יש לקבל את הערעור שכן ראש ההוצאה לפועל בחנה את הוראות הפסיקתא רק מול פסק הדין הראשון ולא מול פסק הדין בערעור הראשון, דבר שהביא לכלל טעות. לדברי השופט ברגר, מאחר שפסק הדין בערעור הראשון קבע קביעות נוספות שיש בהן לתקן, לשנות או להוסיף על הקביעות של פסק הדין הראשון, הרי על הפסיקתא לשקף את תמצית הקביעות שנקבעו בשני פסקי הדין הנ"ל. השופט ברגר בחן אחת לאחת את קביעותיה של ראש ההוצאה לפועל ביחס לחיובים החלים על המשיב ותיקן את הדרוש תיקון בהסתמך על פסק הדין בערעור הראשון.

4.

המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי בקשת רשות לערער על פסק הדין בערעור השני. לאחר שהוגשה תגובת המשיב דחה בית המשפט המחוזי (סגנית הנשיאה וסרקרוג) את בקשת רשות הערעור. בית המשפט המחוזי קבע כי בקשת רשות הערעור הוגשה באיחור ודי היה בכך כדי לדחותה. על דרך הזהירות, ציין בית המשפט המחוזי כי בחן גם את הטענות לגופו של עניין והגיע למסקנה כי דין הבקשה להידחות. בית המשפט המחוזי קבע כי פסיקתא אינה מקימה כל זכות עצמאית אלא אם היא תואמת במלואה לפסקי הדין שניתנו באותו הליך ובהליכים שאחריו. מאחר שפסק הדין הראשון שונה במסגרת הערעור הראשון, בין היתר בנוגע למועד פירוק השיתוף, הרי ששגתה ראש ההוצאה לפועל כשלא התייחסה לשינויים שנקבעו בפסק הדין בערעור הראשון ודי היה בכך כדי שבית המשפט לענייני משפחה יקבל את הערעור, כפי שאכן עשה.

5.

על החלטתה של סגנית הנשיאה וסרקרוג מופנית בקשת רשות הערעור שלפניי. בפיה של המבקשת שתי טענות מרכזיות: ראשית, טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי כש"סגר" בפניה את השער לערער על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה בנימוק שבקשת רשות הערעור הוגשה באיחור. לטענתה, הבקשה הוגשה במועד ובית המשפט המחוזי הוטעה על ידי המשיב. שנית, טוענת המבקשת כי התייחסותו של בית המשפט המחוזי לטענות לגופן נעשתה כהערת אגב (לאחר שהגיע למסקנה כי דין הבקשה להידחות בשל איחור בהגשתה) וכי הוא לא היה רשאי לדחות את בקשת רשות הערעור על סמך נימוקים שלגוף הערעור. יתרה מכך, לטענתה, בית המשפט המחוזי כלל לא התייחס לטענות הערעור הרבות והטובות שהעלתה המבקשת ביחס לפסק הדין בערעור השני.

6.

בפתח הדברים אציין כי בחינת הדברים לאשורם מלמדת כי אכן בקשת רשות הערעור לא הוגשה לבית המשפט המחוזי באיחור. בית המשפט המחוזי יצא מנקודת הנחה שלפיה פסק הדין בערעור השני הומצא למבקשת ביום 22.4.2009. בהתאם לתקנה 399 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, המועד האחרון להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין היה 22.5.2009. אלא שתאריך זה חל ביום ו' בשבוע. תקנה 4 לתקנות בתי המשפט וההוצאה לפועל (פגרות), התשמ"ג-1983 קובעת כי אם יום ו' הוא היום האחרון לפתיחת הליך או לביצועה של פעולה במהלך הליך בבית משפט, יראו את יום ו' כפגרה. מכאן, שהמועד האחרון שהיה על המבקשת להגיש את בקשת רשות הערעור הוא יום א' שלאחר מכן, קרי 24.5.2009, וזהו אכן המועד שבו הוגשה הבקשה.

7.

יחד עם זאת, סבורני כי דין בקשת רשות הערעור שלפניי להידחות. בית המשפט המחוזי לא הסתפק בדחיית הבקשה רק על סמך האיחור, לכאורה, בהגשתה, אלא הוסיף וקבע כי גם לאחר בחינת הטענות המועלות בה, דינה להידחות. הנמקתו של בית המשפט המחוזי לדחיית טענותיה של המבקשת מקובלת עליי. נראה כי לא יכול להיות חולק שראש ההוצאה לפועל שגתה כאשר בבחינת הוראות הפסיקתא לא יישמה את הוראות פסק הדין בערעור הראשון ולכן בצדק קיבל בית המשפט לענייני משפחה את הערעור על החלטתה. טענותיה של המבקשת בעניין החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה אינן מצדיקות מתן רשות ערעור.

8.

לא למותר להוסיף ולציין כי בקשת רשות הערעור שנדונה לפני בית המשפט המחוזי הייתה למעשה "גלגול שלישי" של אותו עניין, שהחל בהחלטתה של ראש ההוצאה לפועל. הבקשה שלפניי היא ה"גלגול הרביעי" של אותה החלטה. טענותיה של המבקשת המתייחסות לפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה אינן מעלות שאלה בעלת חשיבות ציבורית או כללית החורגת מעניינם של הצדדים. בנסיבות העניין, ועל אף העובדה שבקשת רשות הערעור לבית המשפט המחוזי הוגשה במועד, טענותיה של המבקשת אינן מצדיקות מתן רשות ערעור.

9.

נוכח האמור לעיל, נדחית הבקשה למתן רשות ערעור. בנסיבות העניין ומשלא התבקשה תגובה, איני עושה צו להוצאות.