בע"מ 6914/19 פלוני נ. פלוני

1.

המבקשת והמשיב נישאו בשנת 2008, ולשניהם היו אלה נישואין שניים. לפני נישואיהם ערכו הצדדים הסכם ממון שאושר על ידי בית משפט וקיבל תוקף של פסק דין ביום 21.2.2008 (להלן: הסכם הממון או

ההסכם ) . בהסכם נקבעה הפרדה רכושית בין הצדדים, הן ביחס לנכסים שנצברו עד למועד הנישואין, הן ביחס לנכסים שייצברו אחריהם. באשר לאחרונים נקבע כי אם ירצו הצדדים ליצור ביניהם שיתוף בנכס פלוני, הם ירשמו אותו על שם שניהם, על פי יחס ההשקעה של כל אחד מהם ברכישתו; והרישום יהיה ראייה לבעלות בנכס. עוד נקבע כי אם המשיב ילך לעולמו לפני המבקשת, זכויותיו בדירה שפרטיה פורטו (להלן: הדירה ) תעבורנה במלואן למבקשת, גם אם המשיב יערוך צוואה שתוכנה אחר (להלן: סעיף 15 ). בהוראה נוספת להסכם צוין כי עם אישורו מוותרת המבקשת על מזונותיה ולא תקום לה עילה בקשר אליהם.

2.

יחסי הצדדים עלו על שרטון, והמבקשת הגישה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה, שבה עתרה לבטל את הסכם הממון (כפועל יוצא מהביטול – התבקשו סעדים נוספים). בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (כב' השופט ע' אליאס ) דחה את התביעה וקבע כי המבקשת לא הוכיחה כי מתקיימות אלו מהעילות שנטענו לבטלות ההסכם, וזאת בשים לב בין היתר לנטל שרובץ לפתחה בהקשר זה, בהינתן שההסכם קיבל תוקף של פסק דין. בפסק הדין צוינה התרשמותו של בית המשפט לענייני משפחה כי שני הצדדים (ובפרט המבקשת) הבינו היטב את תוכן הסכם הממון, שהוסבר להם הן על ידי עורך הדין המשותף שערך עבורם את ההסכם, הן על ידי בית המשפט שאישר אותו. אשר לטענה כי סעיף 15 להסכם סותר את הוראות חוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה ) נקבע כי גם אם קיים ספק באשר לחוקיות הוראה זו בהסכם, היא ממילא לא חלה בענייננו. לפיכך, בית המשפט לענייני משפחה לא ראה להידרש לדיון בסעיף 15, וציין כי מכל מקום אין בטענות לגביו – בנסיבות דנן – כדי להביא לביטול ההסכם כולו. בצד קביעות אלו צוין, אשר להוראה שעניינה חלוקת הנכסים שנצברו במהלך חיי הנישואין, כי מדובר בתניה שגרתית אופיינית לנישואין שניים בגילאים מאוחרים, כאשר לכל אחד מבני הזוג ילדים מנישואין קודמים, ואין לראות בה משום עושק, גם אם בין הצדדים היה פער כלכלי.

3.

המבקשת ערערה על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה וביום 10.10.2019 דחה בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטות מ' ברנט , ו' פלאוט והשופט צ' ויצמן ) את הערעור. בפסק דינו נדרש בית המחוזי לטענות המבקשת בהרחבה, וציין כי אף הוא שוכנע כי זו הבינה את תוכנו של ההסכם, שהוסבר לה על ידי בית המשפט שנתן לו תוקף של פסק דין (בכלל זאת צוין כי מותב אחרון זה התייחס באופן פרטני לסעיף 15 ווידא שהצדדים מבינים אותו). כמו כן, בית המשפט המחוזי עמד על כך שעיון בהסכם מלמד כי זה לא נוסח בשפה משפטית סבוכה, ותוכנו ברור ופשוט, בניגוד לטענות המבקשת. אשר לסוגיית החוקיות של סעיף 15 להסכם, נקבע כי זו לא מתעוררת בענייננו (הגם שצוין כי טענת המבקשת בנושא לא חפה מקשיים) ומכל מקום אין בה כדי לאיין את הסכם הממון בכללותו.

4.

מכאן הבקשה שלפניי למתן רשות ערעור, שבה חוזרת המבקשת בעיקרם של דברים על טענותיה בהליכים הקודמים. לטענתה, התוצאה שלפיה לאחר שנים רבות של חיים משותפים, תצא האישה בלא כלום היא קשה ולא מאוזנת, ועל כן יש לדון בעניינה פעם נוספת מחמת עיוות הדין שנגרם לה. נטען כי למבקשת אין השכלה או אמצעי קיום כלשהם; כי בריאותה "רופפת"; וכי הותרת הסכם הממון על כנו תגרום לה לנזקים כבדים. המבקשת מוסיפה וטוענת כי בפסקי הדין בעניינה ניתן משקל רב מדי לאישור ההסכם על ידי בית משפט, שכן בהליך זה לא ניתן לבדוק אם החתימה על ההסכם נבעה מהטעיה של אחד הצדדים או מעושק. עוד נטען, לגבי סעיף 15 להסכם, כי בניגוד לקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי – המבקשת לא הייתה מודעת לכך שלא ניתן להבטיח את חזרתו של המשיב מצוואה שיערוך; וכי הערכאות הקודמות שגו בקביעה כי המבקשת הייתה חותמת על הסכם הממון גם אילו ידעה שלא ניתן להסדיר בו את נושא ההורשה אחרי מות המשיב.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין הקודמים להליך דנן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות. בבקשתה, עותרת המבקשת לקיים דיון נוסף בעניינה ב"גלגול שלישי" בעיקר מן הטעם כי הדבר נדרש למניעת עיוות דין בעניינה. ואכן, בית משפט זה הכיר – בנסיבות מסוימות יוצאות דופן – באפשרות ליתן רשות ערעור לפניו גם מקום שלא מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות רחבה, אם בהחלטה שעליה נסבה הבקשה נפל פגם המגיע לכדי עיוות דין (ראו למשל בע"ם 2888/17 פלונית נ' פלוני , פסקה 5 (2.4.2017); בע"ם 3259/11

פלוני נ' פלונית , פסקה 6 (5.6.2011)). יחד עם זאת, לאחר שעיינתי בפסקי הדין של הערכאות הקודמות שנדרשו לטענות המבקשת בפירוט, איני סבור כי המבקשת הצביעה על עיוות דין מן הסוג שמצדיק מתן רשות ערעור לפני בית משפט זה (ואף לא על שאלה עקרונית שמעלה הבקשה דנן). לא נעלמו מעיני טענותיה של המבקשת בדבר ההשלכות הבלתי מבוטלות להותרת הסכם הממון על כנו, ואף בית המשפט לענייני משפחה ציין בסוף דבריו כי "הדעת נותנת וראוי היה כי הצדדים יגיעו לכדי הסדר שיביא בחשבון את 10 שנות נישואיהם (אשר אין מחלוקת בין הצדדים כי היו שנים טובות) ואת הפער הכלכלי ביניהם" (סעיף 29 לפסק דינו). ברם, נוכח ההנמקה הסדורה והיסודית שעומדת ביסוד ההחלטות הקודמות (לרבות המסקנות בנושא סעיף 15 להסכם הממון – שאינו חל במצב הדברים הנוכחי), לא קמה עילה לדון בעניינה של המבקשת פעם נוספת בבית משפט זה.

הבקשה נדחית אפוא, משלא התבקשה תשובה – אין צו להוצאות.