בע"מ 6961/15 פלוני נ. פלוני

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (רמ"ש 907-10-15, כב' השופט א' אברהם ), אשר קיבל ערעור שהגישה משיבה 1 על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בנצרת (תמ"ש 38671-08-15, כב' השופטת ר' גורביץ ), וביטל צו מניעה זמני שניתן נגדה במסגרת תביעת פינוי מטעם המבקשת.

2.

במוקד המחלוקת ניצב בית השוכן בנחלה ביישוב מסוים (להלן: הבית ). בהסכם גירושין שנערך בין המבקשת ובנה של משיבה 2, הועברה הנחלה לבעלות המבקשת – אך נקבע כי משיבה 2 תוכל להתגורר במקום עד סוף ימיה. זאת ועוד, במידה ותצא לבית אבות, יהיה בידה להשכיר את הבית וליהנות מדמי השכירות. במהלך השנים האחרונות, נהגה משיבה 1, בתה של משיבה 2, להתארח בבית אמהּ במשך מספר חודשים בשנה. דא עקא, במסגרת תביעת פינוי שהגישה לבית משפט השלום בנצרת, טענה המבקשת כי ביקורים אלה פוגעים בשלמות, תקינות ובטיחות הבית – וביקשה צו מניעה שיאסור על משיבה 1 להיכנס למקום. בית המשפט נעתר לבקשתה, ודחה בקשה מאוחרת של משיבה 1 לביטול הצו.

משכך, הגישה משיבה 1 בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת – וזו התקבלה. בית המשפט קבע כי על פי הסכם הגירושין, זכות החזקה בבית שייכת למשיבה 2. לפיכך, ובהתחשב באינדיקציות המלמדות כי משיבה 2 מסכימה לשהותה של בתה בבית, אין למבקשת כל מעמד בעניין. בית המשפט המחוזי הוסיף כי הטענות באשר למצבו העגום של הבית לא הוכחו, וכי מכל מקום אין היגיון במתן צו המניעה, שעה שניתן היה להסתפק בצעדים חמורים פחות – ויעילים יותר. סוף דבר, ערעורה של משיבה 1 התקבל ובית המשפט השית על המבקשת תשלום שכר טרחת עו"ד בסך 5,000 ₪. מכאן בקשת הערעור שלפני.

לטענת המבקשת, פסק דינו של בית המשפט המחוזי – השולל ממנה את היכולת להגן על הבית מפני משיבה 1, ומעניק מעמד בלעדי למשיבה 2, בעלת זכות החזקה בו – פוגע קשות בזכות הקניין שלה. זאת ועוד, הסכם הגירושין התיר למשיבה 2 לגור בבית או להשכירו לגורם שיהיה מקובל על המבקשת, ותו לא. לפיכך, אין לה כל זכות "לארח" במקום את משיבה 1 לאחר שהיא עצמה עברה להתגורר בבית אבות. עוד טוענת המבקשת כי בפסק הדין נפלו פגמים פרוצדוראליים שונים, וכי מאזן הנוחות נוטה לצידה – נוכח מצבו המידרדר של הבית.

3.

ביום 8.11.2015, הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע ההוצאות שהושתו עליה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. מבקשה זו למדתי כי משיבה 2, שהחזיקה בזכויות החזקה בבית, הלכה לעולמה ימים ספורים לאחר הגשת בקשת רשות הערעור. נוכח ההשפעה הפוטנציאלית של אירוע מצער זה על מארג הזכויות של הצדדים, הוריתי למבקשת להודיע האם היא עודנה עומדת על בירור בקשתה העיקרית. המבקשת הבהירה בתגובה כי בעקבות פטירת משיבה 2 "ברי כי אין למשיבה 1 כל זכות לשהות בנכס". אולם, מאחר שזו האחרונה אינה מודה בכך, "אין מנוס מהמשך ניהול הבר"ע ומהחזרת הצו אשר יורה למשיבה 1 לפנות את הבית, על כנו".

4.

דין בקשת רשות הערעור להידחות. נוכח פטירתה של משיבה 2, חל שינוי ממשי במערך הזכויות, והתשתית העובדתית והנורמטיבית שעליה התבססו הערכאות הקודמות בהכרעותיהן לגבי צו המניעה הזמני – שוב אינה רלוונטית. כאמור, בית המשפט המחוזי העניק משקל מכריע לזכות החזקה של משיבה 2, אשר מכוחה רשאית הייתה משיבה 1 "להתארח" בבית – ואשר שללה, ולמצער כרסמה, את מעמדה של המבקשת. אולם, מן החומר שלפני עולה לכאורה כי זכותה זו של משיבה 2 פקעה עם פטירתה, ומכאן שהעילות והנימוקים העומדים בבסיס הבקשה למתן צו מניעה זמני – ובמידה מסוימת גם בבסיס תביעת הפינוי העיקרית – מחייבים הערכה מחודשת. מובן כי בקשת רשות הערעור הנוכחית אינה הזירה המתאימה לעריכת בירור זה.

נוכח הרושם כי ההכרעה בבקשה הנוכחית תהיה נטולת משמעות אופרטיבית ממשית – מלבד בסוגיית שכר הטרחה שהשית בית המשפט המחוזי על המבקשת, בסך 5,000 ₪ – אין מנוס מן המסקנה כי דינה להידחות. מדובר בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי אשר אינה מעלה, בנקודת זמן זו, סוגיות עקרוניות החורגות מתחום עניינם של הצדדים, על כל המשתמע מכך.

5.

סוף דבר, בקשת רשות הערעור נדחית – ועמה הבקשה הנלווית לעיכוב ביצוע פסק הדין. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות. אין בכך כדי למנוע ממי מהצדדים לפעול, במסלול הדיוני המתאים, על פי המצב החדש שנוצר – לגביו איני מביע, כמובן, כל עמדה.