בע"מ 6983/14 פלוני נ. פלוני

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעמ"ש 46814-11-13 (מפי כב' השופטים אילן ש. שילה , אברהם יעקב , וד"ר שמואל בורנשטיין ), בגדרו אושר פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופטת רבקה מקייס ) (להלן: הערכאה הראשונה ), שקבע כי חלוקת קופת הפנסיה של המבקש שעליה הוחלט –

תקפה ועומדת.

2.

המשיבה והמבקש נשואים משנת 1963, כשהליכים רבים החלו להתנהל ביניהם משנת 2006. חלק ניכר מן הדיונים עסקו בשאלת בעלותם בשתי דירות שבהם מתגוררת המשפחה, וחלק אחר היה בשאלת החיוב במזונות. את תביעת הגירושין, כרוכה יחד עם קביעת המזונות, הגיש המבקש לבית הדין הרבני, ואילו התביעה הרכושית התבררה בבית המשפט לענייני משפחה. בתביעתה האחרונה זו עתרה המשיבה לפסק דין הצהרתי בו יקבע כי הצדדים הינם בעלי זכויות שוות בכלל הנכסים המפורטים בתביעה, ובזכויות שנצברו על שם המבקש לרבות זכויות פנסיוניות ממקומות עבודתו. התביעה כללה גם דרישה לחיוב המבקש להעביר מחצית מכל סכום או זכות או נכס.

בפסק הדין שניתן בערכאה הראשונה, בנוסף לקביעה לגבי בעלות הצדדים השונים בדירות, ניתנו מספר החלטות שונות. החלטה אחת נגעה בסוגיית המזונות הזמניים, שעליהם הסכימו הצדדים לדון, תוך הבנה שמדובר בהכרעה זמנית. החלטה אחרת קבעה כי הצדדים הגיעו להסכמה דיונית, שלפיה קופת קרן הגמלאות המרכזית של המבקש תעביר לידי המשיבה מחצית מסכום הפנסיה.

בסיכום פסק הדין, נקבע בערכאה הראשונה כי מכיוון שהצדדים לא סיכמו סופית בעניין תביעת המשיבה למזונות, קביעת המזונות הזמניים תהפוך לפסק דין קבוע. על כך הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי שקבע שסוגיית המזונות נמצאת בסמכות בית הדין הרבני, ולכן פסקה ספציפית זו בפסק דינה של הערכאה הראשונה תתבטל, ועל הצדדים לחזור אליה על מנת שתדון בשאלת סמכותה, ובהתפתחויות שאירעו במהלך הזמן שבו התיק היה תלוי ועומד. בדיון חוזר זה קבעה הערכאה הראשונה כי ההכרעה בעניין המזונות אינה קשורה להסדר הדיוני בעניין קרן הפנסיה, שנדונה במסגרת המחלוקות הרכושיות. החלטה זו אושרה גם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

המבקש מסתייג מכך. לגישתו, במסגרת הדיון בערכאה הראשונה בנושא המזונות הזמניים עלתה סוגיית קרן הפנסיה. כספים אלה היו חלק מההסדר שנגע למזונות הזמניים ותו לא. לפיכך, החלטת הערכאה הראשונה ניתנה בחוסר סמכות, ודינה להתבטל.

3.

אין חולק על כך שבהתאם לחזקת השיתוף, זכאית האישה למחצית מסכום הפנסיה של המשיב. בכך מודה המשיב, ואף אומר כי "מדוע היה צריך להסתייג? האמירה נכונה מבחינה משפטית". המחלוקת בין הצדדים לא ניטשה איפוא על מהות החיוב של המשיב, אלא על סמכות הערכאה הראשונה לקבל החלטה שכזו.

לאחר עיון בטענות הצדדים, נחה דעתי שדין טענה זו להידחות. המשיבה כללה בתביעתה לערכאה הראשונה את סוגיית הפנסיה. ההכרעה המשפטית של ערכאה קמא, לפיה הסמכות לדון בסוגיית המזונות נתונה בידי בית הדין הרבני, אינה שוללת את סמכות בית המשפט לענייני משפחה לקבל החלטה לגבי חלוקת קרן הפנסיה. יש לזכור כי סמכותו העניינית של בית משפט אינה מוענקת לשיקול דעתם של הצדדים להליך, אלא נגזרת מהוראות הדין. יודגש כי מהחומר עולה שאכן ראוי לחלק את קרן הפנסיה בין הצדדים. לכך יש להוסיף כי עסקינן בהליך בגלגול שלישי, על כל המשתמע מכך.

4.

הבקשה נדחית, ללא צו להוצאות.