בע"מ 7057/16 פלוני נ. פלוני

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת

(סגן הנשיא ז' הווארי , השופטת א' הלמן והשופט ע' טאהא ) בעמ"ש 37157-10-15 מיום 29.6.16 במסגרתו התקבל בחלקו ערעור המשיבה על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בנצרת (השופטת ג' ג'בארין כליפה ) בתמ"ש 5591-09-13 ותמ"ש 43438-04-14 מיום 24.8.15. עניינה של הבקשה – פיצויים מן הצדק בפינוי מדירת מגורים. לצד בקשת רשות הערעור הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע.

רקע והליכים קודמים

ב.

המבקשת 1 (ילידת 1951) היא אם המבקשת 2 (ילידת 1972) (להלן המבקשות ), ובתה הבכורה של המשיבה (ילידת 1932). המבקשת 1 נישאה בשנת 1971 לבן משפחתה ועברה להתגורר עמו בארצות הברית. חיי הנישואין עלו על שרטון ובשנת 1976 חזרה המבקשת 1 לארץ עם בתה, המבקשת 2, לבית הוריה. בסוף שנות השמונים בנו המשיבה ובעלה (אבי המבקשת 1; להלן האב ) דירת מגורים על מקרקעין הרשומים על שם המשיבה, ועברו להתגורר בה יחד עם המבקשות. בשנת 1996 נפטר האב, והמשיבה והמבקשות המשיכו להתגורר בדירה. לימים התגלעה בין המשיבה מחלוקת למבקשות בעניין המשך מגוריהן בדירה, וביום 2.9.13 הגישה המשיבה כנגדן תביעה לפינוי וסילוק יד (תמ"ש 5591-09-13). ביום 28.4.14 הגישה המבקשת 1 תביעה למתן סעד הצהרתי לפיו התחייבו המשיבה והאב המנוח להעניק לה את זכויות הקנין או לחלופין זכויות בר רשות בלתי הדירות, בקומה השניה בדירה (תמ"ש 43438-04-14). במסגרת התביעה נטען על ידי המבקשת 1, כי נכרת חוזה בעל פה בינה לבין האב, בידיעת ובהסכמת המשיבה, בו התחייב הלה להעביר לה את הקומה השניה, וכנגד זה שילמה לו המבקשת סך של 55,000$ בין השנים 1989-1988.

ג.

ביום 24.8.15 נדחתה בפסק דין מפורט תביעת המבקשת 1, והתקבלה תביעת המשיבה. נקבע, על בסיס עדויות, כי לא נכרת חוזה בין האב לבין המבקשת 1. עוד נקבע, כי ניתנה למבקשות רשות, ללא תמורה כספית, לגור בקומה השניה. נקבע כי בהתחשב בזכויות הקניין של המשיבה בדירה וביחסים המעורערים בינה לבין המבקשות, אין לראות את הרשות כבלתי הדירה. עם זאת נקבע, כי בהתחשב בנסיבות – ובהן, התנהלות הצדדים כמשפחה אחת תוך שימוש הדדי בכל דירת המגורים, עזרה הדדית, וניהול משק בית משותף; גילה של המבקשת 1 ונסיבות חייה; העובדה שלמבקשות אין קורת גג וביטול הרשות שניתנה להן לגור בדירה יגרום להן נזק אדיר; והציפיה להתנהלות בתום לב בין בני משפחה – קמה למבקשות ציפיה לגיטימית, שעליה הסתמכו תוך שינוי מצבן לרעה, לזכות שימוש ומגורים בקומה לצמיתות. בעקבות הסתמכות זו הותנה, משיקולי צדק, ביטול הרשות בתשלום פיצוי בגובה שווי הדירה. יוער כי בית המשפט קבע את הפיצויים מיוזמתו על אף שהמבקשת 1 לא העלתה דרישה זו בתביעתה.

ד.

על פסק דין זה הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי בו קבלה על התנית פינוי המבקשות בפיצוין. המבקשות הגישו ערעור שכנגד, בו קבלו על ההחלטה שלא להכיר בזכותן בדירה, אך במהלך הדיון נמחק הערעור שכנגד. ביום 29.6.16 התקבל בחלקו ערעור המשיבה, וסכום הפיצוי בו הותנה הפינוי הופחת ל-60,000 ₪, וכן הושתו הוצאות בסך 15,000 ₪. נקבע כי בית המשפט לענייני משפחה לא התחשב בנסיבותיה של המשיבה ובנזק העלול להיגרם לה אם לא יפונו המבקשות מביתה, ושבנסיבות הקונקרטיות של המקרה סכום הפיצוי שנקבע עלול לגרום לה לעיוות דין. באיזון שבין האינטרסים של המבקשות – נסיבותיה האישיות של המבקשת 1, מערכת היחסים המשפחתית בין הצדדים, ציפיית המבקשות, הסתמכותן והנזק שייגרם להן בעקבות הפינוי; והאינטרסים של המשיבה – גילה המתקדם, אי יכולתה לחיות בדירתה בשלוה יחד עם המבקשות, העובדה שהמבקשות עושות שימוש בדירתה ללא תשלום, והיעדר מקור למימון הפיצוי אותו קבע בית המשפט לענייני משפחה; נקבע, על דרך אומדנה, כי על סכום הפיצוי להיות 60,000 ₪. בהחלטה מיום 8.9.16 עוכב ביצוע פסק הדין עד יום 22.9.16. כלפי פסק דין זה הגישו המבקשות את בקשת רשות הערעור ואת הבקשה לעיכוב ביצוע.

בקשת רשות הערעור

ה.

ראשית נטען בבקשת רשות הערעור, כי גובה הפיצויים שנפסק הוא שרירותי ומנותק מכל נזק ממשי שנגרם למבקשות. את הפיצויים יש לקבוע, כך נטען, על פי מידת הציפיה שניטעה בליבו של בעל הרישיון שבוטל. בעניננו, כך נטען, נכון היה לפצות את המבקשות על ציפייתן לקבלת דיור וקורת גג לפי שווי הדירה ממנו הן עתידות להתפנות, כפי שנקבע בבית המשפט לענייני משפחה, ולא על דרך האומדנה כפי שעשה בית המשפט המחוזי. השאלה כיצד יש לקבוע את הפיצויים מן הצדק בעת ביטול רישיון במקרקעין היא, לשיטת המבקשות, שאלה כללית החורגת מעניינם של הצדדים במקרה זה ומצדיקה דיון בגלגול שלישי. שנית נטען, כי בעת קביעת איזון האינטרסים בין המבקשות למשיבה כבסיס לקביעת הפיצויים, הסתמך בית המשפט המחוזי על טענות המשיבה, אף שאלה נטענו בעלמא ולא הוכחו בפני הערכאה הדיונית. שלישית נטען, כי בית המשפט המחוזי לא נתן למבקשות שהות להתפנות מביתן ככל שהרשות שניתנה להן תבוטל.

דיון והכרעה

ו.

לאחר עיון בבקשה על נספחיה לא מצאתי מקום להיעתר לה. כנודע, רשות ערעור בגלגול שלישי תישקל במקרים המעוררים שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לסכסוך, או כאשר עלול להיגרם למבקש, אם תידחה בקשתו, עיוות דין חמור. לא כך המקרה שבפנינו. חרף נסיון המבקשות לטעון כי בקשתן עוסקת בשאלה משפטית כללית – דרך קביעתו של פיצוי מן הצדק בעת ביטול רישיון במקרקעין – תחומה היא למעשה בעניינם הקונקרטי של הצדדים. כאמור נקבע בבית המשפט לענייני משפחה, כי ניתנה למבקשות רשות לשימוש ומגורים בדירה ללא תמורה. כן נקבע, כי רשות זו ניתנת לביטול, אולם מטעמי צדק יש להתנות את הביטול בפיצוי. אין בבקשה זו ערעור על קביעות הבסיס הללו, והשאלה העולה היא אך כיצד יש לחשב את הפיצוי בו הותנה ביטול הרישיון. שאלה זו, כפי שיפורט, תחומה מטבעה לנסיבותיו של כל מקרה ועל כן אינה מצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. העובדה שבמקרה זה שינה בית המשפט המחוזי מהחלטתה של הערכאה הדיונית אינה מצדיקה אף היא התערבות בגלגול נוסף (חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי 215 (2012)).

ז.

הלכה פסוקה היא, כי זכות בר רשות ללא תמורה אינה כוללת מיניה וביה זכות לפיצויים בעת ביטולה (רע"א 7924/06 אביטן נ' באום פסקה ד(2) (2006)). עם זאת נקבע, כי יש להכפיף את הביטול לעקרונות של צדק (ראו למשל רע"א 1156/02 עבד אל סלאם חיר נ' לידאי , נז(3) 943, 956 (2003); ע"א 6757/13 נחום נ' מדינת ישראל – רשות הפיתוח פסקה 22 לפסק דינו של השופט זילברטל (2015)). במקרים בהם רואה בית המשפט, כי יהא זה בלתי צודק לבטל את הרישיון ללא סעד לבר הרשות, בעיקר עקב הסתמכותו של האחרון על ציפיה סבירה שנטע בו בעל המקרקעין, בידו ליתן סעד לבעל הרישיון בהתאם לנסיבות המקרה ( שם;

רע"א 2701/95 כנעאן נ' גזאוי , נג(3) 151, 170 (1999)) . קביעת הסעד נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט (ראו ע"א 633/08 מינהל מקרקעי ישראל נ' חיטמן פסקה כ"ד (2014)). כך כותבת המלומדת נ' זלצמן:

"אפילו שוכנע בית המשפט בדבר התגבשות הזכות מכוח השתק, אין הוא מחויב לסעד מסוים... לבית־המשפט מסור שיקול־דעת בעניין זה , והוא רשאי לבחור ממגוון של סעדים את הסעד אשר ראוי, לדעתו, להעניק לפלוני בנסיבות המקרה, החל בהטלת חיוב כספי על בעל המקרקעין ועד לחיובו להקנות לפלוני זכות במקרקעין...

הרעיון המנחה במתן הסעד מבוסס אף הוא על שיקולים של צדק, לאמור, שעל הסעד להיות פרופורציונלי לסבל שנגרם לפלוני כתוצאה מהסתמכותו על ההבטחה או המצג של בעל המקרקעין וזאת באופן

שיספק את המידה המינימלית הדרושה לשם עשיית צדק " (נינה זלצמן "'רשות חינם' במקרקעין כ'השאלת מקרקעין' – גישת הסיווג והלכות ה'רישיון במקרעין'" עיוני משפט לה 265, 271-270 (תשע"ג); ההדגשות הוספו – א"ר).

מובן שבעת בחינת שיקולי הצדק על בית המשפט להתייחס לשני הצדדים ולא רק לצד שרשיונו בוטל. כך נאמר על ידי הנשיא שמגר בע"א 496/82 רוזן נ' סלונים , פ"ד לט(2) 337 (1985):

"לא בכל מקרה, בו ניתן רישיון ובעל הנכס מבקש לבטלו, דורש הצדק את המשך קיומו של הרישיון, ויש מקרים בהם ניתן, למשל, להסתפק בתשלום פיצויים, כפי שיש גם מקרים, בהם אין הצדק דורש אפילו את תשלומם של פיצויים כלשהם; אף היפוכו של הדבר הוא הנכון, היינו, יש נסיבות, בהן תשלום פיצויים בעקבות סילוק ידו של בעל הרישיון הוא דווקא שיכול לנגוד את תחושת הצדק " (בעמוד 342; ההדגשות הוספו – א"ר).

שאלת הסעד נתונה איפוא לשיקול דעתו של בית המשפט, ותלויה בנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ובשיקולי הצדק העולים בו, וקשת האפשרויות רחבה. וכידוע, אי התערבות בגלגול שלישי משמעה כי לא נמצא מקום לגלגול ערעורי נוסף, בלא שבהכרח מזדהה בית המשפט המתבקש עם ההחלטה הנתקפת, אלא שלא נמצא כי יש מקום להתערבות (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)).

ח.

בענייננו, שקל בית המשפט המחוזי במסגרת הכרעתו את נסיבות המקרה כפי שעלו מפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ואת הראיות שהובאו בפניו וקבע על דרך האומדנה, כי מכלול שיקולי הצדק במקרה זה מורים על קביעת פיצוי בסך של 60,000 ₪ כתנאי לביטול הרישיון. הסכום שנקבע הוא עניין לשיקול דעת, וכמובן אין מדובר ב"הכרעת מחשב", אלא בשקלול שערך בית המשפט המחוזי. לא מצאתי מקום להתערב בהכרעה זו. במקרה זה עומדות מצד אחד נסיבותיהן של המבקשות, והסתמכותן לזכות מגורים ושימוש בדירה לצמיתות, לאחר שגרו בה במשך שנים בהסכמת המשיבה, תוך שימוש הדדי בכל דירת המגורים ומתוך עזרה הדדית בין המבקשת 1 לבין הוריה; ומן הצד השני נסיבותיה של המשיבה, זכות הקנין שלה בדירה, והנזקים העלולים להיגרם לה מאי פינוין של המבקשות, אשר דרו במקום זמן רב ללא תמורה. הכרעת בית המשפט המחוזי במקרה זה התבססה על התשתית העובדתית שעמדה בפניו כפי שראה אותה, ולא חרגה ממתחם שיקול הדעת הנתון לו על פי התרשמותו משיקולי הצדק הקונקרטיים.

ט.

בשל האמור אין בידי להיעתר לבקשה, וממילא גם לא לבקשה לעיכוב ביצוע.