בע"מ 7059/01 FORUM BRUNO KRIESKI נ. ירון מרקס

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון, בגדרו תשוב ותידון השאלה אם בית המשפט בישראל מהווה פורום נאות לבירור תביעת המשיבים 1 ו2- (להלן: המשיבים ) נגד העותרים. בהחלטת כבוד הנשיא הועברה העתירה לעיוני.

2.העותר 1 (להלן: הארגון ) הוא תאגיד שמקום מושבו באוסטריה. העותרים 2 ו3- הם עובדי הארגון. המשיב 1 (להלן: המשיב ) נמנה עם משלחת של בני-נוער מישראל, שהוזמנו להשתתף בסמינר בינלאומי, שאורגן על-ידי העותרים והתקיים באוסטריה. במהלך פעילות שקוימה במסגרת הסמינר נפגע המשיב בתאונה שכתוצאה ממנה נגרמו לו נזקי-גוף קשים. בעקבות זאת הגישו המשיב ואמו (המשיבה 2), לבית המשפט המחוזי, תובענה לתשלום פיצויי נזיקין. תביעתם הופנתה נגד העותרים, נגד שלושה נתבעים אוסטרים נוספים ונגד שישה נתבעים ישראלים (המשיבים 8-3). בהחלטת רשם בית המשפט המחוזי, שהתיר להמציא את ההזמנה והתביעה מחוץ לתחומי השיפוט, הוזמנו לדין בישראל גם העותרים ויתר הנתבעים הזרים. כל הנתבעים הזרים פנו לרשם בבקשות לביטול היתר ההמצאה, בטענה כי בית המשפט בישראל איננו הפורום הנאות לדיון בתובענה. הרשם דחה את בקשותיהם. רק המשיבה 9 השלימה עם התוצאה. העותרים ויתר הנתבעים הזרים ערערו על ההחלטה; ומשדחה בית המשפט המחוזי את ערעוריהם, שבו וביקשו רשות לערער על החלטתו לפני בית המשפט העליון. בהמלצת ההרכב שלפניו נדונו הבקשות, הסכימו המשיבים למחוק מכתב תביעתם את הנתבעים הזרים האחרים. בכך הוגבל הדיון לבקשת העותרים בלבד.

3.בהחלטתו לדחות את בקשת העותרים למתן רשות-ערעור, בחן בית המשפט את השאלה אם לבית המשפט בישראל נתונה סמכות לדון בתביעת המשיבים נגד העותרים, וכן את השאלה אם בית המשפט בישראל מהווה פורום נאות לבירור התביעה ככל שהיא מופנית נגדם.

לעניין קיומה של סמכות שיפוט קבע בית המשפט כי העותרים עמדו במבחן הקבוע בתקנה 500(10) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, בהיות הארגון בעל-דין דרוש או נכון בתובענה שהוגשה נגד הנתבעים הישראליים. זאת מאחר שהנתבעים הישראליים והארגון היו שותפים בהכנת משלחת הנוער הישראלי ובקיום הפיקוח על משתתפיה, וכן לאור המחלוקת שנתגלעה בין הנתבעים הישראליים לבין הארגון בשאלה על מי מהם מוטל לשאת במלוא האחריות לנזקי המשיבים כתוצאה מן התאונה.

בבוחנו את השאלה, אם בית המשפט הישראלי מהווה פורום נאות לבירור התובענה נגד העותרים, קבע בית המשפט, כי העובדה שהתאונה אירעה באוסטריה מהווה, בנסיבות העניין, שיקול משני. ראשית, באשר ההתדיינות בתובענה עתידה להתמקד, לא בנסיבות אירוע התאונה, אלא בחלוקת האחריות לתוצאותיה בין הגופים המופקדים על שמירת שלום המשתתפים בפעילות שבמהלכה נפגע המשיב. ושנית, משום שרוב הצדדים לתובענה, וכן העדים הרלוונטיים לבירור השאלות העיקריות המתעוררות בה, נמצאים בישראל. תימוכין להכרעתו מצא בית המשפט גם באיזון ציפיותיהם ההדדיות של הצדדים: בעוד שבפעילותו הבינלאומית חשף הארגון את עצמו לתביעות שתוגשנה נגדו אף מחוץ לאוסטריה, ומכאן שטענה נגד נאותות הפורום חרגה מגדר ציפיותיו, הרי שהמשיבים רשאים היו לצפות, שאם הפיקוח על המשיב לא יהיה סביר, יוכלו הם להתדיין בישראל עם מי שנטלו אותו לארץ זרה תחת חסותם.

4.בטיעונם לפני בית המשפט העליון העלו העותרים טענה נוספת והיא, שקיום הדיון לפני בית המשפט בישראל אף לא יהיה אפקטיווי. טענה זו סמכו העותרים על הוראות האמנה שנכרתה בין ישראל לאוסטריה ("אמנה בין מדינת ישראל ובין רפובליקת אוסטריה בדבר הכרתן ואכיפתן ההדדיות של החלטות משפטיות בעניינים אזרחיים ומסחריים", כ"א 701, כרך 21, עמ' 147), והקובעות כי רשות שיפוטית שנתנה החלטה שנושאה פיצויים הנובעים מאחריות בלתי-חוזית תיראה כמוסמכת רק אם הנזק אירע במדינת המוצא. על יסוד זה טענו, כי הואיל והנזק במקרה הנדון נגרם באוסטריה, הסמכות לפסוק בתובענת המשיבים נתונה לבית המשפט האוסטרי בלבד, ופסק-דין שיינתן לגביה בישראל ממילא לא יוכר ולא יהיה בר-אכיפה באוסטריה. בדחותו טענה נוספת זו קבע בית המשפט כי הדעת נותנת שהארגון, בהיותו גוף המבקש לעסוק בפעילות בינלאומית, יכבד את פסק-דינו של בית המשפט בישראל; וכי, מכל מקום, אין די בחשש לפגיעה באפקטיוויות של פסק-דין העתיד להינתן כדי לבסס טענה של פורום לא נאות.

5.בעתירתם מבקשים העותרים לקיים דיון נוסף בסוגיית נאותות הפורום הישראלי, לאור הוראות האמנה

הנוגעות לקליטת החלטות בענייני נזיקין. טענתם העיקרית היא, כי בבואו להכריע בשאלה אם בית המשפט הישראלי מהווה פורום נאות לדיון בתובענה נגד נתבע זר, על בית המשפט להתחשב בהוראות אמנה שבין ישראל לבין המדינה הזרה; ואם נוכח בית המשפט, כי נכרתה אמנה הקובעת כי פסק-דין שיינתן בישראל נגד הנתבע הזר לא יזכה להכרה במדינה הזרה ולא ניתן יהיה לאוכפו על הנתבע, עליו להביא נתון זה בגדר שיקולי הכרעתו. העותרים טוענים, כי השאלה אם ואיזה משקל יש לייחס להוראותיה של אמנה כזו, בהכרעת השאלה אם ישראל מהווה פורום נאות, לא נדונה בעבר בבית-משפט זה. בהחלטת בית המשפט שלערעור, במקרה הנדון, יש, לכן, משום חידוש הלכתי; ובהיותה מנוגדת להתחייבותה המפורשת של ישראל במסגרת האמנה, יש בהלכה שנפסקה אף מידה של קשיות. מכאן, לטענת העותרים, הצידוק לקיום דיון נוסף.

6.השאלה המוצגת בעתירה מבליטה את הצורך להבחין בין שני מישורים שונים בהם יש לבחון את שאלת קיומה של סמכות שיפוט בינלאומית. המישור האחד עניינו הוא קיומה של סמכות ישירה , קרי, סמכות הנתונה לבתי המשפט של המדינה לדון בעניינו של צד זר, אף ללא הסכמתו. בישראל מוסדר נושא הסמכות הישירה בתקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת את התנאים למתן היתר להמצאה מחוץ לתחום השיפוט. המישור השני עניינו בסמכותו ה"עקיפה", או ה"בינלאומית", של בית המשפט, שקיומה נבחן מנקודת מבטה של המדינה הזרה ועל-פי השיטה המתבקשת לקלוט את ההחלטה השיפוטית שניתנה במדינה האחרת (ראו: ע' שפירא "הכרה ואכיפה של פסקי חוץ" עיוני משפט ד (תשל"ו) 509, 521); ס' ו' פסברג, פסקים זרים במשפט הישראלי: הדין והגיונו (1996) 80). על רקע הבחנה זו חשוב להטעים, כי טענת העותרים בענייננו מתייחסת אך ורק לשאלת סמכותו ה"עקיפה" של בית המשפט הישראלי, מנקודת מבטה של שיטת המשפט האוסטרית. טענתם סומכת על הוראת סעיף 4 לאמנה, הקובעת לאמור:

החלטה שניתנה באחת המדינות בעלות האמנה תוכר או תיאכף במדינה האחרת אם נתקיימו בה כל התנאים האלה:

א.מקורה ברשות שיפוטית שרואים אותה כמוסמכת במובנה של אמנה זו;

ב. ...

ג. ...

על-פי האמנה, תיחשב רשות שיפוטית כמוסמכת אם היא ממלאת אחר אחד מהתנאים החלופיים המפורטים בסעיף 9 לאמנה. החלופה הרלוונטית לענייננו מצויה בסעיף קטן 9(6), הקובע כי רשות שיפוטית תיראה כמוסמכת:

בענייני פיצויים הנובעים מאחריות בלתי-חוזית - אם מעשה הנזק נעשה במדינת המוצא.

לשיטה זו, כיוון שמעשה הנזק נשוא ענייננו התרחש באוסטריה, הרי שרק בית-משפט אוסטרי ייחשב כמוסמך לעניין האמנה. אלא שהוראות אלו של האמנה קובעות אך את סמכותו העקיפה של בית המשפט הישראלי, בעיני אוסטריה, ואין בהן כדי לשלול את סמכותו הישירה של בית המשפט בישראל לדון בתובענה. סמכות זו, הנגזרת מן הדין הישראלי הפנימי, שרירה וקיימת. שאלה אחרת היא, אם בבואו להכריע בשאלה אם בית המשפט בישראל מהווה פורום נאות לדון בתובענה הנתונה לסמכותו הישירה, מוטל על בית המשפט להביא בגדר שיקוליו הוראות של אמנה, מהן לכאורה נובע כי ישראל הסכימה, כלפי המדינה הזרה, כי לבתי המשפט שלה לא תהיה סמכות עקיפה, וכלום, עקב כך, מן הראוי שבית המשפט יסרב להפעיל את סמכותו הישירה.

זאת, לאמיתו של דבר, השאלה אותה מבקשים העותרים להעמיד לדיון נוסף. לטענתם האמורה, יש פן נורמטיווי ופן "מעשי". במישור הנורמטיווי טוענים הם, כי בחתימתה על האמנה גילתה המדינה את דעתה כי הפורום הנאות לקיום הדיון בתובענה נגד העותרים הוא בית המשפט האוסטרי. לכך נוסף נימוקם, כי לבירור התובענה בישראל אין תכלית מעשית, באשר החלטה שיפוטית שתינתן בישראל עלולה - על-פי המוסכם בין המדינות באמנה - שלא לזכות בהכרה או לאכיפה באוסטריה.

7.דין העתירה להידחות.

מעצם ההבחנה, בין סמכותו הבינלאומית הישירה של בית המשפט לבין סמכותו העקיפה, מתחייב כי בין שני מישוריה של הסמכות אין בהכרח הקבלה, לא-כל-שכן חפיפה. ראו: שפירא, שם, בעמ' 522, ה"ש 46, וכן: A.T. von Mehren & D.T. Trautman, “Recognition of Foreign Adjudications: A Survey and a Suggested Approach”, 81 Harv. L. Rev. 1601 (1968), 1614 . דוגמה להבחנה האמורה ניתן למצוא בפסק הדין בעניין Schibsby v. Westenholz , (1870) L.R. 6 Q.B. 155 , בו דן בית המשפט האנגלי בבקשה לאכוף פסק-דין שניתן בבית-משפט צרפתי נגד תושבי אנגליה. אף שבית המשפט הודה, כי בהיפוך היוצרות של המקרה היה הוא מוסמך לתת פסק-דין נגד תושב צרפת, פסק לקבל את טענת הנתבעים, כי פסק הדין הצרפתי ניתן בחוסר סמכות. הכרעה זו ביסס על ההבחנה בין מקור סמכותו הבינלאומית הישירה לבין מקור תוקפה באנגליה של החלטה שיפוטית שניתנה בבית-משפט זר. גם בישראל, שני מישורי הסמכות אינם חופפים: על-פי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי החלים בישראל, פסק-דין שניתן בערכאה שיפוטית זרה יוכר בישראל (בהיעדר הסכמה באמנה בינלאומית המרחיבה את גדר המקרים) רק אם נתקיימו לגבי הנתבע, שעליו מבקשים לאכוף את פסק הדין, התנאי של מגורים במדינת הפורום או התנאי של הסכמה לשיפוטה של הערכאה הזרה (ראו סעיף 6(א)(3) לחוק אכיפת פסקי-חוץ, תשי"ח1958-; ע"א 541/77 רוזנשיין נ' ספרטוס , פ"ד לב(2) 701, 705; וכן: ע' שפירא "הכרה ואכיפה של פסקי-חוץ", עיוני משפט ה (תשל"ו) 38, 53-46). מנגד, הסמכות הבינלאומית הישירה, הנתונה לבית המשפט על-פי תקנה 500, היא רחבה ומשתרעת על זיקות נוספות מעבר למגורים והסכמה.

כדאי להעיר כי הגישה המקובלת אצלנו, השאובה מן המשפט המקובל, אינה נקיה מביקורת (ראו: פסברג, שם, בעמ' 130-118; והשוו: von Mehren & Trautman, ibid. , 1616-1621 ). לשם השוואה ניתן להזכיר את תורת ה- Anerkennungszust ä ndigkeit

(סמכות הכרה) במשפט הגרמני, על-פיה תיראה ערכאה זרה כמוסמכת אם, בהיפוך היוצרות של המקרה, הייתה לבית-משפט גרמני, לפי דיניה של גרמניה, סמכות ישירה לדון בו; ראו: D. Martiny, “Recognition and Enforcement of Foreign Money Judgments in the Federal Republic of Germany”, 35 Am. J. of Comp. L. 721 (1987), 734 . אך גישת המשפט הישראלי היא, כאמור, אחרת. פסק הדין שלערעור אכן התייחס לנסיבות שטרם נדונו בפסיקה, אך אין מקום לומר כי נפסקה בו הלכה חדשה; לא-כל-שכן, הלכה קשה. אדרבה, מן הפן הנורמטיווי פסיקת בית המשפט משקפת את הגישה המושרשת במשפטנו, שלפיה אין קשר של תלות בין קיומה של הסמכות העקיפה לבין קיומה של הסמכות הישירה.

8.גם מן הפן המעשי אותו הטעימו העותרים - בדבר האפשרות שהחלטת בית המשפט הישראלי לא תוכר או לא תיאכף במדינה הזרה - אין המקרה הנדון מצדיק קיום דיון נוסף. קבלתה של עמדה זו הייתה מביאה, לפחות בפועל אם לא גם להלכה, לצמצום ניכר בהיקף הסמכות הבינלאומית הישירה הנתונה לבית המשפט לפי תקנה 500, ושכאמור היא הרבה יותר נרחבת מן הסמכות העקיפה הנתונה לבית המשפט על-פי הכללים הרווחים. זה הדין גם באנגליה: העילות להיתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט על-פי Order XI של ה- Rules of Court באנגליה דומות לאלה שבתקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, וההלכה הנוהגת באנגליה מורה כי אין לשלול את סמכותו הבינלאומית הישירה של בית המשפט אך בשל קשיי אכיפה צפויים. כך, למשל, בעניין Coast Lines Ltd. v. Hudig & Veder Chartering NV , [1972] 1 All E.R. 451, 456 , נדון מקרה בו הוגשה באנגליה תובענה נגד נתבעת הולנדית. למרות שלנתבעת לא היו נכסים או מקום עסקים באנגליה, וחרף קיומה של אמנה בין המדינות, שלפיה החלטה של בית-משפט אנגלי לא תהיה בת-אכיפה בהולנד, אישר בית המשפט לערעורים את ההמצאה מחוץ לתחום השיפוט. דין זה יפה גם לענייננו; ונמצא כי דחיית טענת העותרים, על-ידי כל הערכאות שלפניהן הועלתה, הייתה כדין. לא למותר גם להזכיר, בהקשר זה, כי בית המשפט לא קבע, כי פסק הדין שיינתן בתובענת המשיבים יהיה אכיף באוסטריה, אלא הסתפק בהנחה כי הדעת נותנת שהארגון, המבקש לעסוק בפעילות בינלאומית, יכבד בבוא העת את פסק-דינו של בית המשפט בישראל. חשוב גם להדגיש, כי המשיבים עצמם אינם חוששים מפני השפעת האמנה שבין ישראל לבין אוסטריה על סיכוייהם ליהנות מפסק-דין העשוי להינתן לזכותם בתובענה. בהתייחסו לטענת נתבעת זרה, אודות קשיי האכיפה הצפויים לפסק הדין אם תחויב להתדיין בישראל, העיר השופט אור:

ראויה טענה זו להישמע מפיו של התובע, אשר חפץ בקבלת תביעתו, ולא מפיו של הנתבע אשר מתגונן נגדה. התובע הוא זה שנוטל על עצמו את הסיכון שבאי-אכיפת פסק-הדין, ולכן בידו הבחירה אם להביא שיקול זה במשוואת השיקולים שלפנינו, אם לאו. - - - אך מה לו לנתבע, כי יסתמך על נימוק זה? (רע"א 2705/97 הגבס א' סיני (1989) בע"מ נ' The Lockformer Co. , פ"ד נב(1) 109, 117-116)

אמירה זו יפה גם לענייננו.

9.מטעמים אלה הנני דוחה את העתירה. המשיבים 2-1 עשו שימוש בזכותם והגישו תשובה בכתב לעתירה. לפיכך הנני מחייב את העותרים לשלם למשיבים אלה שכר-טרחת עורך-דין בסך 10,000 ש"ח.