בע"מ 7071/20 פלוני נ. פלוני

המבקשת והמשיב הם בני זוג שנפרדו. אגב פרידתם התנהלו בין הצדדים הליכים משפטיים שונים ובהם – הרלוונטית לענייננו – תביעה שהגישה המבקשת לסעד הצהרתי ולאיזון משאבים שבגדרה עתרה בין היתר להורות כי מחצית מדירת מגורים שנרכשה על ידי המשיב קודם לנישואין ובה התגוררה המשפחה, שייכת לה (להלן: הדירה ). בפסק דין מיום 7.1.2015 דחה בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה (כב' השופטת מ' קראוס ) את התביעה למתן סעד הצהרתי וקבע כי לא הוכחה בנסיבות העניין כוונת שיתוף ספציפית בדירה. בין היתר נמצא כי אין טענה כי הצדדים התגוררו בדירה במשך תקופה משמעותית לפני הנישואין; כי לא הוכח שהמשיב הציג לפני המבקשת מצגים שלפיהם הדירה בבעלות משותפת לשניהם; וכי גם חלקה של המבקשת (לפי טענותיה, שלא הוכחו כדבעי) בתשלום על השיפוצים בדירה או בהחזר הלוואות לטובתה אינו מספיק להוכחת כוונת השיתוף הנטענת. בצד האמור הורה בית המשפט על איזון וחלוקת יתר המשאבים (למעט זכויות בנכס אחר, שהתבררו בנפרד), לאחר קבלת חוות דעת מתאימות, במנגנון שפורט (ובגדרו בין היתר חויב המשיב להעביר למבקשת מחצית מהסכום ששולם מחשבונם המשותף לטובת הלוואות לטובת הדירה ומעלות השיפוצים שנערכו בה). בפסק דין משלים מיום 14.7.2019 הורה בית המשפט לענייני משפחה על איזון משאבים בין הצדדים על בסיס ממצאי חוות דעת שהוגשו בהתאם לפסק הדין, כמפורט שם.

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטים מ' ברנט , ו' פלאוט ו צ' ויצמן ) דחה ברובו את ערעור המבקשת על פסקי הדין האמורים (בהמשך להוראתו מיום 15.7.2015 שלפיה לאחר השלמת ההוראות לגבי איזון המשאבים ומתן פסק דין משלים בעניינן על ידי בית המשפט לענייני משפחה, תוכל המבקשת להשיג על שני חלקי פסק הדין). לאחר שבחן את התשתית העובדתית בתיק וטענות הצדדים, מצא בית המשפט המחוזי כי מכלול הראיות שהוצגו בהליך מלמד כי המבקשת לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש לקביעת שיתוף בדירה, שהיא נכס חיצוני לנישואין. בצד האמור, נמצא כי בחוות הדעת בעניין הערכת היקף עלות השיפוצים בדירה – אשר על פי הוראת בית המשפט לענייני משפחה על המשיב להחזיר למבקשת מחצית ממנה – נפלה טעות בחישוב, ובעניין זה ניתנו הוראות לגבי תשלום סכום נוסף למבקשת על ידי המשיב.

מכאן הבקשה שלפניי, שבה חוזרת המבקשת בעיקרם של דברים על טענותיה בהליכים הקודמים וטוענת כי בחינת טענותיה כמכלול הייתה צריכה להוביל לתוצאה שונה ולמסקנה כי עמדה בנטל הנדרש להוכחת כוונת שיתוף ספציפית בדירה.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות בהתאם לתקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 . הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים, ורשות לערער אינה נדרשת כדי למנוע עיוות דין.

משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.