בע"מ 7076-23 בע"מ 7076-23

1.לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים ס' ג'יוסי, ע' אטיאס ונ' סלימן) בעמ"ש 27550-02-23 מיום 6.7.2023, שבגדרו נדחה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בקריות (השופטת מ' לוי) בתמ"ש 10121-04-17 מיום 29.12.2022, שבמסגרתו נדחתה תביעת המבקשים לביטול רישום המשיב כ"בן ממשיך" בנחלתם.

2.המבקשים הם הוריו של המשיב, בן זוגה של המשיבה 2. המבקשים חתמו בשנת 2013 על מסמכים למינוי המשיב כ"בן ממשיך" בנחלתם (להלן: הסכם המינוי), ורישומו אושר בהתאם על-ידי המשיבות 5-3. בחלוף מספר שנים, הגישו המבקשים תביעה לפסק דין הצהרתי המבטל את הסכם המינוי. בתביעתם נטען, בעיקרו של דבר, כי יש לבטל את הסכם המינוי בשל פגמים שונים שנפלו בהליך כריתתו; מחמת התקיימותו של תנאי מפסיק, שלפיו היה על המשיב לדאוג לצרכי המבקשים והמשק; ומאחר שהתקיימו, לשיטתם, התנאים הנדרשים לחזרה ממתנה.

3.בית המשפט לענייני משפחה דחה את התביעה, תוך שנקבע כי לא נפלו פגמים בכריתת הסכם המינוי; וכי המבקשים אינם רשאים לחזור בהם מהמתנה משעה שזו הושלמה ונרשמה. בהקשר זה, נקבע כי המשיבים 2-1 הסתמכו על הסכם המינוי; וכי יחסם למבקשים אינו עולה כדי "התנהגות מחפירה" כאמור בחוק המתנה, התשכ"ח–1958. עוד ציין בית המשפט לענייני משפחה כי המשיבים "עשו כל שאל ידם כדי לשמור על הקשר" עם המבקשים, וכי "דווקא האחרונים לא נקפו אצבע כדי לנסות ולהשיב את הקשר הקרוב".

ערעור שהגישו המבקשים על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי נדחה. באשר לטענות המבקשים בעניין התנהגותם והסתמכותם של המשיבים 2-1, וכן ביחס לפגמים בכריתת הסכם המינוי – נקבע כי מדובר בממצאים עובדתיים, אשר אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם. עוד נקבע, בין היתר, כי אין במקרה דנן קביעה עובדתית שלפיה הסכם המינוי כלל תנאי מפסיק; וכי אף אם הייתה קביעה כאמור, הרי שעל-פי סעיף 28(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג–1973, למבקשים לא עומדת זכות להסתמך על קיום התנאי, הואיל והם אלו שהובילו לקיומו. בנוסף, נדחתה בקשת המבקשים לסעד של פיצול הנחלה, משלא הועלתה בפני הערכאה הדיונית.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מונחת הבקשה שלפניי.

4.המבקשים טוענים, בעיקרו של דבר, כי תכליתו של מוסד הבן הממשיך משמיעה כי הסכמים אלו כוללים התחייבות של הבן לדאוג לצרכי ההורים והמשק; וכי אי-עמידה בהתחייבויות מובילה לקיומו של תנאי מפסיק מכללא בהסכם. לטענת המבקשים, המשיבים 2-1 הפרו את התחייבויותיהם האמורות ובכך גרמו לקיומו של התנאי המפסיק. המבקשים שבים וטוענים כי נפלו פגמים מהותיים בכריתת הסכם המינוי, וכן חוזרים הם על בקשתם לפיצול הנחלה.

5.מנגד, המשיבים 2-1 סומכים ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ומוסיפים, בין היתר, כי קבלת הטענה לקיומו של תנאי מפסיק מכללא מרוקנת מתוכן את מוסד הבן הממשיך; מנוגדת להלכה בנוגע למתנות; מאפשרת חזרה מהתחייבות בלתי-חוזרת; ואף עשויה לפגוע בהסתמכותם של בנים ממשיכים.

המשיבה 3 הותירה את ההכרעה בעניין לשיקול דעתו של בית המשפט, וכך גם עשתה המשיבה 4, תוך שטענה כי אין זה המקרה המתאים לדיון בסוגיה העקרונית של תנאי מפסיק מכללא בהסכמי בן ממשיך. המשיבה 5 הוסיפה מצידה, כי יש לדחות את הבקשה לפיצול הנחלה, משהיא מנוגדת לקביעותיו של בית המשפט המחוזי, מהווה הרחבת חזית, והוגשה בטרם מוצו ההליכים הנדרשים בפָנֶיה.

6.לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובות לה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות.

הלכה היא עמנו, כי בית משפט זה לא ייעתר לבקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי", אלא במקרים חריגים, אשר מעוררים שאלה משפטית עקרונית או על מנת למנוע עיוות דין (ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). אמנם, הבקשה שלפניי מעלה שאלה משפטית עקרונית, שעניינה קיומו של תנאי מפסיק מכללא בהסכמי בן ממשיך. אולם, הכרעה בשאלה זו כלל אינה נדרשת בענייננו, ובנסיבות אלו אין ליתן רשות ערעור (ראו, מני רבים: בע"מ 4751/12 אלמוני נ' אלמונית, פס' 23 (29.8.2013)). זאת, שכן, אף אם נניח קיומו של תנאי כאמור, אין בכך כדי להועיל למבקשים, לנוכח קביעתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה, המבקשים הם אלו שהביאו לקיומו של התנאי המפסיק, ולפיכך, בהתאם לסעיף 28(ב) לחוק החוזים, הם אינם יכולים להסתמך על הפרתו.

יצוין כי קביעתו זו של בית המשפט המחוזי התבססה על ממצאיו העובדתיים המובהקים של בית המשפט לענייני משפחה, אשר קבע, בין היתר, כי המבקשים לא הוחתמו בעל כורחם על הסכם המינוי; כי המשיבים שינו את מצבם בהסתמך על הסכם המינוי; כי לא עלה בידי המבקשים להוכיח התנהגות מחפירה מצד המשיבים; וכי המבקשים יצרו מציאות שאינה מאפשרת למשיבים לסייע להם, ובכך הם אחראים לקיום התנאי המפסיק. כידוע, בקביעות כגון דא, אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב, לא כל שכן במסגרת בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (בע"מ 9802/09 פלונית נ' פלוני, פס' 8 (17.12.2009)). כמו כן, לא שוכנעתי כי מתן רשות לערער דרוש בכדי למנוע עיוות דין.

7.אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית מכוח סמכותי לפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט–2018, אשר הוחלה גם על בקשות רשות ערעור בענייני משפחה, מכוח תקנה 44 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א–2020.

המבקשים יישאו בהוצאות המשיבים בסך 3,000 ש"ח.

דד