בע"מ 7166-22 בע"מ 7166-22

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 2.10.2022 (ע"ר 45373-09-22, השופטת העמיתה ש' דותן). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהוגש על החלטתה של רשמת בית המשפט המחוזי מיום 1.9.2022 (עמ"ש 33732-07-22, השופטת ר' ערקובי בכשירותה כרשמת).

2.ברקעה של בקשת רשות הערעור דנן נמצא הליך שהתנהל בין הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו (ת"ע 8892-10-17, השופט ל' ברינגר). בתמצית יצוין כי ההליך נסב על פרשנות צוואת סבתם של המבקשת והמשיבים בכל הנוגע לחלוקת זכויותיה במגרש במרכז הארץ (להלן: המגרש). בעיקרו של דבר, בעוד שהמבקשת סברה כי היא זכאית למחצית מהזכויות במגרש, המשיבים סברו כי כל אחד מהצדדים זכאי לשליש מהזכויות בו. ביום 22.5.2022 קיבל בית המשפט לענייני משפחה את עמדת המשיבים. המערערת ביקשה לערער על כך והמועד להגשת הערעור חל ביום 7.7.2022. מקורו של ההליך דנן בשתי בקשות למתן ארכה להגשת ערעור שהוגשו בשמה של המבקשת.

3.בקשה אחת למתן ארכה הוגשה ביום 18.7.2022, כעשרה ימים לאחר המועד המקורי להגשת הערעור. בקשה זו התבססה על הידבקות בא-כוחה של המבקשת בנגיף הקורונה ובה התבקשה ארכה להגשת הערעור עד ליום 8.9.2022, וזאת בהתחשב בפגרת בתי המשפט (להלן: בקשת הארכה הראשונה). בהמשך לכך, ועוד בטרם התקבלה החלטה בבקשת הארכה הראשונה, ביום 30.8.2022 הגיש בא-כוחה של המבקשת בקשה נוספת למתן ארכה (להלן: בקשת הארכה השנייה). במסגרת בקשה זו צוין כי בא-כוחה של המבקשת צפוי לצאת לחופשה ביום 2.9.2022 ולשוב ממנה רק ביום 17.9.2022. על כן התבקשה ארכה להגשת הערעור עד ליום 24.9.2022.

4.ביום 1.9.2022 ניתנו החלטותיה של רשמת בית המשפט המחוזי בשתי הבקשות. בתמצית יצוין כי בקשת הארכה הראשונה התקבלה והמועד להגשת הערעור נדחה בהתאם למבוקש בה, ואילו בקשת הארכה השנייה נדחתה.

5.ביום 20.9.2022 הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי על ההחלטה האמורה, בעמדה על כך שלא היה מקום לדחות את בקשת הארכה השנייה. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור מבלי להידרש לתשובה, בהתאם לתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). בית המשפט המחוזי קבע כי בא-כוחה של המבקשת עשה דין לעצמו כאשר קבע את חופשתו מבלי להמתין להחלטת בית המשפט, וזאת לאחר שרשמת בית המשפט המחוזי הייתה נכונה לדון בבקשה הראשונה חרף העובדה שהוגשה באיחור. בהקשר זה אף צוין כי ההלכה הפסוקה לא הכירה בחופשה כטעם מיוחד המצדיק מתן ארכה להגשת הליך. בהערת אגב, הוסיף בית המשפט המחוזי כי אף לגוף העניין הסיכויים לקבלת הערעור קלושים. נוכח האמור, נפסקו לחובת המבקשת הוצאות שישולמו לאוצר המדינה בסך של 3,000 שקלים.

6.בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי פסק דין זה. לטענת המבקשת, בפסק הדין לא ניתן משקל ראוי לכך שהחלטתה של רשמת בית המשפט המחוזי שקבעה את המועד החדש להגשת ערעור התקבלה רק בשעת ערב מאוחרת, יום לפני צאתו של בא-כוחה לחופשתו. כל זאת, חרף הודעתו על החופשה המתוכננת מבעוד מועד לבית המשפט במסגרת בקשת הארכה השנייה. בנסיבות אלו, כך על פי הנטען, נפגעה יכולתה המעשית של המבקשת להגיש את הערעור.

7.לאחר שבחנתי את בקשת רשות הערעור ונימוקיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, אף מבלי להידרש לתשובה. הבקשה אינה עומדת באמת המידה המצמצמת שנקבעה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". על אף ניסיונה של המבקשת לשוות כסות עקרונית ורחבה לבקשתה, התרשמתי כי זו נטועה היטב בנסיבותיהם הפרטניות של הצדדים להליך דנן. כמו כן, לא התרשמתי כי דחיית הבקשה תגרום למבקשת עיוות דין. למעלה מן הצורך, אציין כי על פני הדברים לא הייתה מניעה להגשת הערעור בפרק הזמן שחלף מיום הגשתה של בקשת הארכה הראשונה ועד למועד שבו יצא בא-כוחה של המבקשת לחופשה. עם זאת, אין צריך לומר, שאינני נוקטת כל עמדה בכל הנוגע למערכת היחסים בין המבקשת לבא-כוחה ככל שזו תהיה נושא להתדיינות.

8.סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה, ובהתחשב בהוצאות שנפסקו בבית המשפט המחוזי, אין צו להוצאות.