בע"מ 7213/18 פלוני נ. פלוני

1.

זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 25.7.2018 (עמ"ש 57016-07-17, השופטים ו' פלאוט , צ' ויצמן ו- ח' קיציס ). בית המשפט המחוזי קיבל באופן חלקי ערעור שהגיש המשיב על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה מיום 27.6.2017 (תמ"ש 13312-05-15, השופטת י' גרינוולד-רנד ). בצדה של בקשת רשות הערעור הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע של פסק הדין שנתן בית המשפט המחוזי.

2.

מקורה של הבקשה בסכסוך מסועף בין הצדדים, בני זוג לשעבר, המתנהל זה מספר שנים בכמה ערכאות שונות. בתמצית ייאמר כי המבקשת והמשיב, שניהם עורכי דין, נישאו זה לזו בשנת 1999 ונולדו להם שני ילדים, שעודם קטינים. בשנת 2008 ניתן תוקף של פסק דין להסכם הגירושין שעליו חתמו הצדדים, ובו נקבעו הוראות הן לעניין משמורת הקטינים והן לעניין בית המגורים המשותף של בני הזוג.

3.

בהליכים קודמים שניהלו הצדדים נקבע, וקביעות אלה הפכו חלוטות, כי אומד דעתם של הצדדים בעת עריכת הסכם הגירושין היה כי יתרת התמורה שתיוותר בידי המבקשת ממכירת בית המגורים המשותף תשמש אותה לרכישת דירה למגוריה ולמגורי הקטינים, ובכך יצא המשיב ידי חובתו מבחינת התמיכה במדורם של הקטינים. עם זאת, בסופו של דבר יתרת התמורה שנותרה בידה של המבקשת צומצמה במידה ניכרת, לנוכח עליית שערו של הין היפני שהמשכנתה על הבית הייתה צמודה לו. על רקע זה, הגישה המבקשת תביעת נזיקין נגד המשיב, ובה טענה כי הוא שמנע ממנה, בחוסר תום לב, לחתום על מסמך שיקנה לה הגנה מעליית שער המטבע היפני. תביעתה התקבלה בעיקרה ונפסקו לטובתה פיצויים, וכן נקבע כי זכויותיהם וטענותיהם של הצדדים, כמו גם אלה של הקטינים שמורות ככל שתוגש תביעה למדור עבור הילדים (כמפורט ב בע"ם 8862/14 פלוני נ' פלונית (1.2.2015)) .

4.

בחודש מאי 2015 הגישה המבקשת תביעה לבית המשפט לענייני משפחה ובה ביקשה פסיקה בעניין מדורם של הקטינים. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי מאחר שכבר נפסק בהליכים קודמים כי המשיב הפר את הסכם הגירושין בכל הנוגע להליך מכירת הבית, אין לומר שיצא ידי חובתו בתשלום מדורם של הקטינים, ועל כן יש לחייבו בתשלום זה. בסיכומו של דבר, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי על המשיב לשלם למבקשת סכום העומד על 40% מדמי השכירות של המבקשת החל מחודש פברואר 2009 ועד שיגיעו הקטינים לבגרות, ו-1/3 מסכום זה החל ממועד זה ועד הגיעם לגיל 21. להשלמת התמונה, יצוין כי לאחר מתן פסק הדין המבקשת הגישה בקשה למתן פסיקתה לפיה סך התשלומים שנדרש המשיב לשלם לה עומד על כ-520 אלף שקלים, וביום 28.8.2017 חתם בית המשפט לענייני משפחה על הפסיקתה כמבוקש.

5.

המשיב ערער לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, וערעורו התקבל באופן חלקי. בית המשפט המחוזי קבע כי נקודת המוצא לדיון היא שהצדדים הסכימו לכך שכנגד ויתורו של המשיב על חלקו במחצית בית המגורים הוא ייחשב כמי שיצא ידי חובתו בתשלום מדורם של הקטינים. כן נקבע כי יש להעניק למבקשת פיצוי בהתאם להתחייבותו החוזית של המשיב בהסכם הגירושין באשר לצרכי המדור. עוד צוין, כי לאחר מכירת הבית ולאחר שהתקבלה תביעת הנזיקין שהגישה המבקשת, נותר בידיה סך כולל של כ-550,000 שקלים, סכום שהוא נמוך בכ-150,000 שקלים מההערכה המינימלית של הצדדים באשר לסכום שייוותר בידה לאחר מכירת הבית. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי חלקו של המשיב בכך הוא 75,000 שקלים ובצירוף ריבית והצמדה הוא עומד על 95,000 שקלים. לפיכך, בית המשפט המחוזי קבע כי זהו הסכום שאותו יידרש המשיב לשלם למבקשת לצורך השלמת צרכי מדורם של הקטינים.

6.

לאחר מתן פסק הדין המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי "בקשה לתיקון טעות חשבונאית בפסק הדין". ביום 12.9.2018 נתן בית המשפט המחוזי החלטה, ובה קבע כי "לא נפלה כל טעות חשבונאית בפסק הדין. נימוקיו של בית המשפט וחישוביו על בסיס נימוקים אלו מפורטים היטב בפסק הדין".

7.

בקשת רשות הערעור דנן נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וכן על ההחלטה שנתן בבקשה לתיקון טעות. לטענת המבקשת, פסק דינו של בית המשפט המחוזי סותר פסיקות קודמות שניתנו בהליכים השונים שהתנהלו בין הצדדים באשר להתחשבנות הכספית ביניהם. בין היתר, נטען כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר העמיד בבסיס חישובו את ההערכה המינימלית של הצדדים באשר לסכום הכסף שייוותר לאחר מכירת הבית, וכן כי נפלו בפסק דינו טעויות חישוב רבות נוספות. כן נטען כי המשיב עצמו העלה בהליכים השונים טענות סותרות ובכך הוביל לפגיעה דיונית במבקשת. בד בבד עם בקשת רשות הערעור הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע, שבה נטען כי לאחר מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי הורתה רשמת ההוצאה לפועל על השבתם של סכומים ששולמו על ידי המשיב לידיו.

8.

בתגובת המשיב לבקשת רשות הערעור, שהוגשה ביום 22.10.2018, נטען כי דין הבקשה להידחות מאחר שאינה מעוררת שאלה עקרונית בעלת חשיבות כללית. המשיב טוען כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוא עובדתי ופרטני באופיו וכי אין הוא עוסק במסקנות הנתונות לפרשנות משפטית זו או אחרת. עוד נטען כי המבקשת העלתה בבקשת רשות הערעור עובדות חדשות שלא הופיעו בכתבי בית הדין שהוגשו לערכאות הקודמות, וכי היא לא צירפה מסמכים רלוונטיים שעליהם היא לכאורה מסתמכת. כמו כן, נטען כי עצם העובדה שבית המשפט המחוזי ראה להתערב במסקנתו של בית המשפט לענייני משפחה לאחר ששמע את טיעוני הצדדים באריכות אינה מצדיקה מתן רשות ערעור. ממילא טוען המשיב כי יש אף לדחות את טענות המבקשת לגוף הדברים. המשיב אף מתנגד לבקשת עיכוב הביצוע שהגישה המבקשת, ומציין כי זו הוגשה "בדקה התשעים" ולאחר שניתנה למבקשת, לפנים משורת הדין, ארכה להחזר הסכומים ששולמו לה על ידי המשיב. מכל מקום, כך נטען, מאזן הנוחות נוטה נגד קבלת הבקשה בהתחשב בחשש שלא ניתן יהיה להיפרע מן המבקשת בעתיד.

9.

לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה ובתגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

10.

כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים חריגים שבהם מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית, החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים למחלוקת, או כאשר מתעורר חשש לעיוות דין חמור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ ,

פ"ד לו(3) 123 (1982)). בעיקרו של דבר, הבקשה דנן אינה מעוררת כל שאלה עקרונית, אלא נטועה עמוק בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה. כמו כן, לא התרשמתי כי מתעורר בנסיבות העניין חשש לעיוות דין חמור. אכן, מעיון בתיק עולה כי בין הצדדים ניטש סכסוך מר, ויש להצר על כך. עם זאת, טענותיהם נדונו באריכות בפני שתי ערכאות – אף מבלי להידרש ל"גלגולים" קודמים של הסכסוך ביניהם – ואלה נתנו את הכרעתן המנומקת על בסיס מארג של טענות וראיות. לא השתכנעתי כי יש הצדקה להידרש לטענות אלה בגלגול שלישי.

11.

מטענות הצדדים עולה כי לאחרונה הם ניהלו מגעים לפשרה שנועדה לייתר את המשך ההתדיינות ביניהם, אלא שניסיון זה לא עלה יפה. למותר להוסיף כי כעת, כאשר ההתדיינות הגיעה אל סופה, טוב יעשו הצדדים אם יצליחו להגיע לסיום הסכסוך בדרכי שלום, לטובתם ולטובת ילדיהם הקטינים.

12.

סוף דבר: הבקשה לרשות ערעור נדחית. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות.