בע"מ 7214/20 וולטר גוטליב נ. דבורה אוסדיטשר

1.

בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 11.8.2020 בעמ"ש 74403-12-19 (השופטת מ' ברנט , השופטת

ו' פלאוט

והשופט

צ'

ויצמן ), שעל-פיו בוטל פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה מיום 11.12.2019 בתמ"ש 10139-10-17 (השופטת א' נוס ).

2.

הסכסוך בין הצדדים נסב על בניין בן 4 דירות בעיר פתח תקווה (להלן: "הבניין" ). המבקשים הם יורשי המנוחה אודליה גוטליב ז"ל (להלן: "המנוחה" ), שהחזיקה ברבע מהזכויות בבניין; יתר הזכויות בבניין מוחזקות על-ידי המשיבה, היא דודתם של המבקשים. ביום 6.10.2017 הגישה המנוחה תביעה לבית משפט השלום לפירוק שיתוף על דרך רישום הבניין כבית משותף. בגדר התביעה, התבקש בין היתר למנות כונס נכסים אשר יהיה רשאי לפעול לחלוקת הדירות בבית המשותף, באופן שיאפשר לרשום את המנוחה כבעלת הזכויות באחת הדירות המצויות בקומת הקרקע בבניין, אשר לטענתה נרכשה על-ידה ומצויה בבעלותה הבלע דית (להלן: "דירת הקרקע" ).

3.

ביום 12.3.2018 הורה בית משפט השלום (כב' השופט א' ברגנר ) להעביר את הדיון בתביעה לבית המשפט לענייני משפחה, משנמצא כי הסמכות העניינית מסורה לו. משהועברה התביעה לדיון בבית המשפט לענייני משפחה מונה שמאי שיחווה דעתו ביחס לאפשרות לביצוע פירוק שיתוף בדרך של רישומו כבית משותף (להלן: "חוות הדעת" ). לאחר שניתנה חוות דעת, התקיים דיון במעמד הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה, שבסופו ניתן פסק דין. בפסק הדין ניתן צו לפירוק שיתוף בדרך של רישום בית משותף, על בסיס חוות הדעת שהוגשה. עוד נקבע, כי הליך הפירוק יתבצע באמצעות באי-כח הצדדים, אשר ישמשו ככונסי נכסים לצורך הליך הרישום, וכי הליך כינוס הנכסים יתבצע בלשכת ההוצאה לפועל. מאידך, אשר לסעד להורות על רישום הזכויות בדירת הקרקע על שמה של המנוחה, נקבע כי לנוכח המחלוקת בין הצדדים בדבר זכויותיה הקנייניות של המנוחה בדירת הקרקע, לא ניתן להיעתר לסעד המבוקש במסגרת התביעה לפירוק שיתוף, וכי "פתוחה הדרך" בפני המנוחה לעתור בהליך מתאים בעניין זה.

4.

על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי, שנסב בין היתר על ההחלטה שלא להיעתר לבקשה להורות על רישום דירת הקרקע על שמה של המנוחה. ביום 11.8.2020 התקיים דיון בערעור בבית משפט קמא, ובו הוצע מתווה, שלפיו פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה יבוטל והמבקשים יהיו רשאים להגיש "בתוך 60 יום תביעה למתן פסק דין הצהרתי בעניין זכויותיהם בדירה ספציפית כטענותיהם. לאחר שינתן פסק דין בתביעה האמורה, ישקול כל צד את המשך צעדיו" (להלן: "הצעת בית המשפט" ). המשיבה הביעה הסכמתה להצעת בית המשפט והמבקשים התנגדו לה, בטענה כי בית המשפט לענייני משפחה קנה סמכות להכריע בסוגיה זו.

5.

בו ביום נתן בית המשפט המחוזי תוקף מחייב להצעת בית המשפט, בקובעו כי בטרם ניתן יהיה להתקדם בהליך פירוק השיתוף, נדרשת הכרעה בעניין זכויותיהם הנטענות של המבקשים בדירת הקרקע. בהקשר זה, נקבע כי מלכתחילה לא היה מקום לכרוך את שאלת הבעלות בדירת הקרקע בתביעה לפירוק שיתוף של מקרקעין במושע. בית משפט קמא ציין, כי הליך הפירוק הינו " הליך טכני " במהותו. על כן, גם אם רשאי בית המשפט לענייני משפחה להכריע בשאלת הבעלות בגררא, הרי שאין לומר כי הוא מחויב לעשות כן מקום שבו קיימת מחלוקת באשר לעצם קיומה של הבעלות מכוח זכויות קנייניות, עניין המחייב "דיון מעמיק בסוגיית הבעלות המאפילה על אותו הליך 'טכני' של פירוק שיתוף ואין זה ראוי כי בית המשפט יכריע בעיקר אגב הטפל". בנוסף, מתח בית משפט קמא ביקורת על התנהלותם של המבקשים בעצם "הגשת התביעה מלכתחילה בדרך שגויה" ובכך שחזרו בהם מהסכמות שניתנו בבית המשפט לענייני משפחה לגבי מינוי שמאי מוסכם וביחס לרישום הבית המשותף. בנסיבות אלו, סבר בית משפט קמא כי "מטעמי נוחות ויעילות יש להחזיר את הגלגל לאחור" והורה על ביטול פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, וכמו כן הורה לצדדים לפעול על-פי המתווה שנקבע בהצעת בית המשפט, ולהגיש תביעה נפרדת בעניין טענותיהם לבעלות בדירת הקרקע בתוך 60 יום. כמו כן, השית בית המשפט קמא על המבקשים הוצאות בסך 10,000 ₪.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי .

6.

המבקשים טוענים כי בית משפט קמא חרג מכתב הערעור, בכך שהורה על ביטול פירוק השיתוף ועל מינוי באי-כח הצדדים ככונסי נכסים. לטענתם, על חלק זה של פסק הדין לא הוגש ערעור ועניין זה אף היה מוסכם על הצדדים. כמו כן נטען, כי ביטול אותו חלק בפסק הדין, עליו לא הוגש ערעור, מהווה פגיעה קשה בזכות הטיעון של המבקשים, וכי "טעמי יעילות" אינם יכולים להוות הצדקה לכך. עוד נטען, כי בית משפט קמא לא היה מוסמך לכפות על המבקשים הצעת פשרה שלא היתה מקובלת עליהם, והיה עליו לדון בערעור על-פי הוראות הדין. כמו כן, לטענתם, פסק דינו של בית המשפט קמא עומד בניגוד להוראת סעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. בהקשר זה נטען, כי משעה שהעביר בית משפט השלום את הדיון בתביעה לבית המשפט לענייני משפחה, היתה זו העברה סופית, והאחרון קנה את הסמכות לדון בכל הסעדים שנתבקשו במסגרת התביעה, לרבות הסעד של רישום דירת הקרקע על שמה של המנוחה. לפיכך, שגה בית המשפט קמא בכך שהורה כי מחלוקת זו תידון בהליך נפרד. בהקשר זה אף נטען, כי הסמכות העניינית מוכרעת על-פי מבחן הסעד, וכי על-פי דוקטרינת "הטפל הולך אחר העיקר" מוסמך בית המשפט לדון גם בסעד של רישום הדירה על שמה של המנוחה. לבסוף טוענים המבקשים, כי המשיבה לא התנגדה לייחוד הדירה על שמה של המנוחה וכי כל טענותיה בעניין זה נוגעות לתשלום דמי איזון; כי שגה בית המשפט קמא לגבי חזרתם הנטענת מהסכמות שניתנו בבית המשפט לענייני משפחה; וכי על בית משפט קמא לנמק את קביעתו לקבלת הערעור שהגישו המבקשים בעניין חוות דעתו של השמאי והעברת ניהול כינוס הנכסים לרשות ההוצאה לפועל.

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, נתתי דעתי על נימוקיה, ולמקרא פסקי הדין של בית המשפט לענייני משפחה ושל בית המשפט המחוזי ,

באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לרשות ערעור להידחות, וזאת בהתאם לסמכותי שלפי תקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ומבלי להיזקק לתשובה מאת המשיבה.

8.

הנדון דידן אינו מעלה סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מדל"ת אמות הסכסוך הפרטי שבין הצדדים. עיקר טענותיהם של המבקשים מופנה נגד קביעות יו של בית משפט קמא באשר לדרך המתאימה והיעילה לפירוק השיתוף בין הצדדים בנסיבות העניין דנן, ואין בהן כדי לעורר סוגיה עקרונית הראויה לדיון ב'גלגול שלישי' . יתרה מכך, אף אם נניח כי נפלה טעות בקביעות אלו, ואינני נוקט בעמדה בעניין זה, הרי שזו אינה מצדיקה כשלעצמה ליתן רשות ערעור ב'גלגול שלישי' (ראו בע"ם 6797/18 פלוני נ' פלוני , פס' 7 (17.12.2018); בע"ם 8563/13 פלוני נ' פלוני , פס' 17 (3.2.2014); רע"א 5568/92 שכון עובדים בע"מ נ' ערים חברה לפיתוח עירוני בע"מ

(28.12.1992)). בנוסף, אינני סבור שדחיית הבקשה תגרום למבקשים עיוות דין חמור, בהתחשב בכך שטענותיהם של הצדדים שמורות להם, היה ויגישו תובענה חדשה לבית המשפט המוסמך, כפי שנקבע בפסק דינו של בית משפט קמא. למותר לציין, כי אינני מביע עמדה בנוגע לגורלה של תובענה זו, ככל שזו אכן תוגש.

9.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא נתבקשה תשובה, לא אעשה צו להוצאות.