בע"מ 7237/10 פלוני נ. פלוני

1.

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים

ש' שטמר, ד"ר ע' זרנקין ומ' רניאל )

בעמ"ש 14810-06-09, במסגרתה דחה את ערעור המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת צ' קינן ) בתמ"ש 25540/01, אשר קיבל את תביעת המשיב (להלן: האב ) לסעד הצהרתי כי יש לו זכויות במגרש הרשום על שם המבקשת-היא בתו.

המבקשת התנגדה לסעד ההצהרתי ולפירוק השיתוף במגרש. לטענתה, המגרש נרכש עבורה. זאת, במסגרת הרחבת המושב בהתאם להחלטה 737 של מנהל מקרקעי ישראל. למשיבים (להלן: ההורים או בני הזוג ) לא הייתה מעולם זכות במגרש ההרחבה אלא בנחלה והמגרש נרכש מכוחה. יש למבקשת מעמד עצמאי כבעלת הזכויות בו שהוקנו לה מכוח הסכמי החכירה והפיתוח. לחלופין, היא טוענת, עסקינן במתנה מצד הוריה שנסתיימה ברישום. לגרסת האב, רישום המגרש ע"ש המבקשת הוא רישום למראית עין שאינו משקף את הסכמות הצדדים לגביו, את ההשקעות המשותפות ואת הזכויות האמיתיות במגרש שהן משותפות לבני הזוג. בעת רכישת הזכויות, המבקשת הייתה בת כ-19 שנה, חיילת בשירות סדיר. רישום הזכויות על שמה היה למעשה רישום פיקטיבי הואיל ועל פי החלטת המנהל לא התאפשרה רכישתו על שם בני הזוג בהיותם בעלי זכויות בנחלה, אלא רק לדור ההמשך – ילדיהם של בעלי הנחלות- או למי שהומלצו על ידם לצורך זה. לפיכך, אלמלא היו פועלים בשעתו לרישום המגרש ע"ש המבקשת (בעת ששאר ילדיהם היו קטינים) היו מאבדים את הזכות לרכוש את המגרש ועימה את ההזדמנות ליהנות מההטבה הכלכלית שגולמה ברכישת המגרש בתנאים נוחים. בניגוד לטענת המבקשת, טען האב כי כל התשלומים בגין רכישת הזכויות במגרש ההרחבה נעשו מהקופה המשותפת שלו ושל משיבה 2 (להלן: האם ) ללא השתתפות כלשהי מצד המבקשת עצמה.

בית המשפט לענייני משפחה שמע את עדויות הצדדים ומי מטעמם, התרשם מתמהיל הראיות שהונח בפניו וקבע את הממצאים הבאים: כבני רשות במשק חקלאי לא היו יכולים ההורים לרכוש זכויות במגרש ההרחבה על שמם ועבור עצמם. על פי הקריטריונים שנקבעו במנהל נשללה מבעלי זכויות בנחלות האפשרות לרכוש מגרש בהרחבה. גם אֵם המבקשת הייתה מודעת לרצונו של האב לממש את הרווח מהנכס באופן מיידי. לנוכח מגבלת המנהל, על מנת לממש את רכישת הנכס, היה עליהם להמליץ על המבקשת. האחרונה אישרה כי לא הייתה לה כל מעורבות בבחירת המגרש ורכישתו. קניית המגרש נעשתה מאמצעים משותפים של ההורים ובמהלך חייהם המשותפים אותה עת. נטילת הלוואות משכנתא של האם והמבקשת לצורך מימון הוצאות הפיתוח ובניית הבית נעשו שלא על דעתו של האב (כעולה גם מעדות האם) אשר העדיף למכור את המגרש. בית המשפט לענייני משפחה התרשם כי ניכרים בדבריה של האם "עירוב בין רצונותיה הפרטיים לכוונות שהיא מייחסת לצדדים כבני זוג". כך סיכם בית המשפט לענייני משפחה את ממצאיו:

"הממצאים שעלו מהראיות שבאו בפני, מלמדים כי אמצעי התשלום לרכישתו של מגרש ההרחבה היו בגדר השקעה משותפת של הצדדים, אז בני זוג במערכת משפחתית הרמונית או לכל הפחות תפקודית ובהמשך, לאחר מעצרו של התובע, מתוך משאבים משותפים שהיו בשליטתה הבלעדית של הנתבעת. לא נטען וממילא לא הוכח כי למבקשת הייתה מעורבת או כי הייתה לה תרומה כלשהי לרכישה, למימון, לתכנון ולבנייה. בנוסף, עדותה של הנתבעת אינה מלמדת על כוונה משותפת ומוסכמת מראש ליתן מתנה לבת ( המבקשת ) ברכישה עבורה. גם מעדותה של הנתבעת במסגרת ההליך הפלילי..עולה כי אף היא ראתה במגרש ובבית נכס משותף...רכישתו של המגרש ע"ש בני הזוג הייתה בלתי אפשרית לנוכח תנאי המנהל. מימושה של הזכות התאפשר רק תוך שימוש בשמה של המבקשת, כמומלצת ההורים. לא הייתה כל כוונה, שלא לאמר כוונה משותפת, עובר לרכישה, להעניק את המגרש למבקשת כמתנה. המבקשת הייתה באותה עת חיילת, היא לא נזקקה למגרש ולבית למגוריה ואף לא היה הגיון לזכותה במתנה כזו בהתחשב בעובדה שלבני הזוג שלושה ילדים נוספים" ((עמ' 10-11 לפסק הדין)).

על פסק דין זה הוגש ערעור. בית המשפט המחוזי חזר אחת לאחת על טענות המבקשת שנטענו גם בפני הערכאה הראשונה ודחה את הערעור בהתאם לתקנה 460 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ב-1982. בית המשפט המחוזי הדגיש כי הממצאים העובדתיים של בית המשפט לענייני משפחה נקבעו כראוי וכך גם החישובים.

2.

המבקשת חוזרת על טענותיה שהוצגו בפני בית המשפט המחוזי. לגישתה, זכות ההמלצה הפוטרת אותה ממכרז שהוריה מימשו בשמה איננה זכות קניינית או חוזית. לאמור: דיני המינהל הציבורי חלים בעניינה; חוזה רכישת המגרש שנכרת עימה ולצידו רישום הזכויות בבית המגורים על שמה-איננו חוזה למראית עין ע"פ דרישות הדין לקביעתו ככזה. טענה זו לא נטענה על ידי מי מהצדדים ואפילו תמצי לומר שכזה הוא, כי אז המשיב לא עמד בנטל ההוכחה. חוזה הפיתוח וחוזה החכירה שחתמה עם המינהל מעידים על התקשרות אמיתית בינה לבין המינהל אשר משקפת את כוונתה האמיתית. לו היה מדובר בחוזה למראית עין, הרי שאם הייתה מפרה את חוזה הפיתוח, היא הייתה צפויה לסנקציות שהיו חלות עליה בלבד. המשיב לא חתם על מסמכי ההלוואה כלווה נוסף יחד עמה אלא אימה חתמה. שתיהן יחד לקחו הלוואה בשנת 1995 בסך של 80000 ₪ ומאז שנת 1999 נושאת היא ואמה בלבד בהחזרי ההלוואה. לא יעלה על הדעת שתתחייב להחזר תשלומים אם בכוונתה היה להעביר מחצית מהזכויות בבית המגורים לאביה. עצם העובדה שהוריה המליצו דווקא עליה ולא על אחד מילדיהם הקטינים מלמדת על רצונם האמיתי כי היא זו שתקבל את בית המגורים ותעבור להתגורר בו. שיקולים של חוסר תום לב, מניעות והשתק היו צריכים להנחות את בית המשפט לענייני משפחה עת ניצב הוא בפני הכרעה בתביעה לפסק דין הצהרתי.

3.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להדחות. בקשת רשות ערעור כשמה כן היא. אין ערעור בזכות. על העותר להרשות לו לערער לשכנע את בית המשפט שקיימת הצדקה לדון בעניין מסוים לגופו כאשר החוק אינו מחייב זאת. הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, אינה ניתנת כדבר שבשגרה אלא ניתנת במקרים חריגים, בהם נפסקה הלכה חדשה או במקרה בו מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית או חוקתית, שהינה בעלת חשיבות החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)).

אין בבקשה זו כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". ניכר כי המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים היא בעיקרה עובדתית. בית המשפט המחוזי רשאי היה להגיע לתוצאה אליה הגיע לאחר שעיין בחומר הראייתי שהונח בפניו ולנמקה "בקיצור דרך" תוך הפנייה לתקנה 460 לתקנות סדר הדין האזרחי. הסיבה לכך היא שבית משפט לענייני משפחה נימק כדבעי את פסק דינו באותן נקודות אשר על שתיים מהן משיגה המבקשת. יושם אל לב, כי המבקשת טוענת כי עסקינן בעסקה ששולמה על ידה. בשנת 1995, עת הייתה בת 19, לקחה הלוואה ביחד עם אמה של 80,000 ₪ (טרם הסכסוך בין הוריה) והחל משנת 1999 היא נושאת עימה בנטל השבת תשלומי ההלוואה. טענה זו איננה מתיישבת עם טענתה העובדתית האחרת לפיה מדובר במתנה שהקנו לה הוריה. אין חולק כי החוזה בינה לבין המנהל שריר וקיים הוא. התקשרותה עימם היא אמיתית, כי אם לא כן, לא היו מאפשרים להורים לממש את זכות ההמלצה. כך נהגו גם מרבית בעלי הנחלות, כפי שנקבע עובדתית ע"י בית המשפט לענייני משפחה. הקביעה בדבר "מראית עין" היא בבחינת שיקוף מצב לפיו המבקשת "מייצגת" את הוריה – הלכה למעשה- בעסקה מפאת הגבלות המנהל. רוצה לומר, ה"החוזה" מטרתו להעביר את הרכוש להורים ולא למבקשת. לצורך העסקה, ההורים הקנו לה "זכות רכישה". ודוק; גם האם אישרה כי רכישתו של המגרש נעשתה מאמצעים משותפים לה ולאב, במהלך החיים המשותפים וטרם הסכסוך והפרידה- בהלוואות, משכנתא לפיתוח. גם האם מכירה בכך שאין מדובר בהלוואה שנטלה המבקשת מכספה שלה לצורך מימון המגרש. אם במתנה עסקינן, הרי שנקבע כממצא עובדתי שלא זו הייתה כוונת האב. נקודה זו קיבלה חיזוק גם בעדותה של האם. טענת המבקשת כי עצם ההמלצה עליה לכריתת החוזה מעידה שבכוונת ההורים ליתן לה ולא לאחיה את הזכות לרכוש את המגרש, מתיישבת עם קביעתו העובדתית של בית המשפט לענייני משפחה לפיה בחירתם בה נבעה מכך שיתר הילדים היו קטינים. באשר לטענת המניעות וחוסר תום לב מצידו של האב, יוזכר שהאֵם שותפה לעסקה שנרקמה בין המבקשת לבינם. טענה מסוג זה היא קביעה עובדתית ואי קביעתה הוא גם נתון עובדתי. עניינה של הבקשה מצוי כאמור במהותו בדל"ת אמותיהם של הצדדים ולא נמצא בה פן עקרוני או ציבורי החורג מכך.

העולה מהמקובץ, שהעובדות שנקבעו על ידי בית המשפט תומכות באופן ישיר במסקנה אליה הגיע. על מנת לקבל את עמדת המבקשת יהיה צורך לקבוע ממצאים עובדתיים שונים מאלה שנקבעו על ידי הערכאה המבררת. כידוע, אין זו דרכה של ערכאת ערעור להתערב בכך, וכאמור אין זו דרכה של ערכאת ערעור בגלגול שלישי להידרש לכך.

להשלמת התמונה יצוין, כי האם הגישה אף היא בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (בע"מ 7237/10). בקשת האם מתייחסת לסוגיה משפטית שאינה רלוונטית למבקשת. על רקע זה החלטתי שהבקשה בתיק האחר תידון בפני ההרכב. לנוכח העובדה שמדובר באותו נתבע בשני המקרים, שקלתי האם יש בכך להשליך על תיק זה. דעתי היא בשלילה. הסיבה לכך היא שכפי שעולה מהאמור לעיל, הסוגיה המתעוררת בבקשה זו היא מתמקדת בקשר בין הבת לבין אביה. ההכרעה היא עניין עובדתי. לכן לא מצאתי להיעתר לבקשה על אף החלטתי בבקשה האחרת.

4.

הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.