בע"מ 7256/19 פלוני נ. פלוני

1.

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (עמ"ש 67993-10-18, כב' השופטים מ' ברנט , ו' פלאוט ו צ' ויצמן ) אשר דחה ערעור שהגיש המבקש על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה (תמ"ש 16191-07-16, כב' השופטת ר' מקייס (סג״נ)).

2.

המבקש והמשיבה 1 (להלן: המשיבה ) נישאו בשנת 2002 והתגרשו בשנת 2018, ולהם שלושה ילדים משותפים בגילאים 16-7. ראשיתו של הליך זה בתביעה למזונות שהגישה המשיבה כנגד המבקש בבית המשפט לענייני משפחה, לאחר שזה עזב את ביתם המשותף בשנת 2016. בית המשפט לענייני משפחה העריך את צרכי הילדים, חלוקת זמני השהות בין הצדדים, הוצאות המדור וכושר ההשתכרות של הצדדים, ופסק כי בהתאם לכל אלו, על המבקש לשלם למשיבה סך של 3,200 ש״ח בחודש עבור מזונות שלושת הילדים; סך של 1,000 ש״ח עבור הוצאות המדור של הילדים; ו-65% מההוצאות הבריאות והחינוך החריגות של הילדים.

על כך הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בהתאם לתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ״ד-1984.

3.

מכאן בקשת רשות ערעור זו, שבה טוען המבקש כי בהליכים בערכאות קמא נגרם לו עיוות דין, ומצביע על מספר טעויות בפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה, ובהן שתיים מרכזיות: הראשונה נוגעת לחישוב הוצאות המדור של הצדדים – המבקש טוען כי בית המשפט העריך את הוצאותיו בחסר ואת הוצאות המשיבה ביתר; והשנייה נוגעת לחישוב כושר ההשתכרות של הצדדים – המבקש טוען כי בית המשפט העריך את שלו ביתר ואת של המשיבה בחסר.

לעמדת המשיבה, המבקש מלין על קביעות עובדתיות שאין מקום להתערב בהן בערעור, מקל וחומר בגלגול שלישי. לגופו של עניין, המשיבה סומכת ידה על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה וטוענת כי הערכותיו היו נכונות. היא אף סבורה כי בית המשפט הקל עם המבקש בהערכת כושר השתכרותו.

4.

לאחר שקילת טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

הבקשה נוגעת לשיעור המזונות שעל המבקש לשלם למשיבה. כלל ידוע הוא כי ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בשיעור המזונות שנקבע בערכאה הדיונית, שהתרשמה באופן ישיר מן העדים וממכלול הראיות (ראו ע"א 732/88 קמחי נ' קמחי , פ"ד מג(2) 251, 257 (1989) וההפניות שם), ועל כן מוקנה לה שיקול דעת רחב בקביעת שיעור המזונות. הכלל חל מקל וחומר כאשר מדובר בהתערבות בגלגול שלישי, היות שלמבקש הייתה הזדמנות – שאכן מומשה – להעלות את כל טענותיו של בפני ערכאת הערעור, וטענותיו נדחו כולן.

אף לא מצאתי ממש בטענות המבקש לעניין קיומן של שגיאות מהותיות בקביעת סכום המזונות על-ידי בית המשפט לענייני משפחה. לעניין הערכת כושר ההשתכרות של הצדדים, זו נעשתה על בסיס אומדן של כושר השתכרותם הפוטנציאלי, כנדרש בפסיקה (ראו: ע"א 239/85 עמיצור נ' עמיצור , פ''ד מ(1) 147, 153 (1986)). נראה על פני הדברים שאומדן זה תאם את התשתית העובדתית שהייתה בפני בית המשפט לענייני משפחה ואת התרשמותו מן הצדדים. בפרט, עולה כי בניגוד לטענת המבקש, סכום הקצבה שמקבלת המשיבה בשל נכותה הובא בחשבון בכושר השתכרותה. לצד זאת, לא נכלל סכום הכסף שהיא הייתה מקבלת מהוריה עבור הגן של הבן הצעיר, באופן התואם את טענתה כי סכום זה אינו מוענק לה עוד. לעניין הוצאות המדור של הצדדים, דומה כי לא נפלה טעות בכך שבית המשפט לענייני משפחה לקח בחשבון גם את הוצאות המשיבה על הדירה שהייתה דירתם המשותפת של הצדדים, לנוכח כוונתה לרכוש את חלקו של המבקש בה. כפי שהראתה המשיבה, הרכישה בוצעה ומומנה באמצעות הלוואה מהוריה, שאותה היא מחזירה בתשלומים חודשיים.

אחרון וגם ראשון: עסקינן בבקשה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי, שאינה מעוררת שאלות עקרוניות החורגות מעניינם של הצדדים. המבקש מלין על יישום הדין ועל קביעות עובדתיות וחישוביות של בית המשפט לענייני משפחה במסגרת זאת. באלו, ככלל, אין להתערב בגלגול שלישי, ולא מצאתי כי המקרה דנן מצדיק לחרוג מכלל זה, אף משום שלא התרשמתי כי נגרם למבקש עיוות דין.

סיכומו של דבר: מכל האמור עולה כי למבקש היה יומו בבית המשפט ואין מקום להיעתר לבקשתו ולהעניק לו רשות ערעור בגלגול שלישי.

5.

הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך 7,500 ש"ח.