בע"מ 7419/17 פלוני נ. פלוני

מונחת בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (עמ"ש 47603-07-17, כבוד השופטת ע' חן-ברק ), שדחתה את בקשת המבקש להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (תמ"ש 23041-09-15, תמ"ש 30558-09-15, כבוד השופט ט' פפרני ) שהכריע בדבר דרך חלוקת נכסי הצדדים בעקבות גירושיהם.

1.

הרקע לבקשה הינו כי בתאריך 7.3.2017 ניתן פסק דין מאת בית המשפט לענייני משפחה, במסגרתו נדחתה בקשת המבקש לתת פסק דין הצהרתי לפיו יש לו זכויות בשתי דירות הרשומות על שם המשיבה, שהינה גרושתו. באותו פסק הדין נידונה גם בקשת המבקש לאיזון משאבים ונפסק לו פיצוי חודשי בסכום של 2,500 ש"ח לתקופה של 60 חודשים, וכן הוטל על המשיבה לשלם למבקש פיצוי מוסכם בסכום של 20,000 ש"ח. ביום 24.7.2017 – כארבעה וחצי חודשים לאחר מתן פסק הדין – הוגשה בקשה מטעם המבקש לבית המשפט המחוזי להארכת מועד להגשת ערעור. בקשה זו נדחתה בנימוק כי לא הוצג כל טעם מיוחד המצדיק מתן ארכה, וכן צוין כי המשיבה הסתמכה על פסק הדין והחלה בביצוע הוראותיו.

מכאן הבקשה שבפניי, במסגרתה המבקש טוען כי פסק הדין של הערכאה הדיונית לא הומצא לו כראוי, ודי בכך כדי להעניק ארכה להגשת הערעור. בנוסף, המבקש לא היה מיוצג משך מספר חודשים, והערעור הוגש תוך זמן סביר משקיבל ייצוג. למבקש אף טענות לגופו של פסק הדין של בית משפט השלום.

2.

החלטת בית המשפט המחוזי נסמכת על השיקולים שהועלו בפסיקה בדבר הארכת מועד להגשת ערעור על פי סעיף 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. במרכז שיקולים אלה עומדים הסיבה לאיחור ומשך האיחור, מידת הסתמכותו של הצד שכנגד, וסיכויי ההליך שלגביו מתבקשת הארכת המועד ( רע"א 2184/12 מיכלוביץ נ' א. אספקה וטרינרית בע"מ (29.8.2012); בש"מ 6229/11 דון-יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה

(10.1.2012)). אך ראשון לכל הוא לשון התקנה הדורשת טעם מיוחד להאריך מועד שנקבע בחיקוק, ודוגמה לכך הינה מועד הגשת ערעור. זו אמת המידה שבעקבותיה התעצבה הפסיקה.

בהתאם, נראה כי לא קיים טעם מיוחד המצדיק את האיחור בהגשה. המבחן איננו סובייקטיבי אלא יש ממד אובייקטיבי. דהיינו, העיכוב באיתור בא כוח למבקש אינו מהווה טעם מיוחד. ניתן להבין זאת שכן קבלת טענה כזו תרחיב את מעגל המאחרים הרשאים להיכנס לשער, באופן שאינו הולם את הדרישה לטעם מיוחד. אף אם אקבל את טענת המבקש כי פסק הדין הובא לידיעתו בתאריך 20.4.2017, הרי שחלפו שלושה חודשים מיום היוודעו לפסק הדין ועד למועד הגשת הבקשה להארכת מועד. לחלוף זמן זה לא ניתן כל הסבר מספק. יצוין כי אף לאחר איתור בא כוח למבקש, חל עיכוב נוסף עד להגשת הבקשה מושא ענייננו. לכך יש להוסיף כי המשיבה הסתמכה על פסק הדין והחלה בביצועו. היא העבירה לידי המבקש סכום של 30,000 ש"ח בהתאם לפסק הדין, ואילו המבקש, מצדו, קיבל לידיו את הכספים אך לא עדכן את המשיבה בדבר כוונתו להגיש ערעור. נימוקים אלה מחזקים את מסקנת בית המשפט המחוזי.

אך שוב, נחזור לעיקר. עם כל ההבנה לרצון המבקש לערער, הרי הדין דורש טעם מיוחד, וזה אינו בנמצא. על פי הפסיקה, האיחור של שלושה חודשים מצדיק את דחיית הבקשה. תקופה זו, מבחינת מועדי הערעור, איננה קצרה. לכך יש להוסיף כי עסקינן בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי, שניתנת במשורה.

3.

הבקשה נדחית. בהיעדר תגובה, אין צו להוצאות.