בע"מ 7480/08 פלוני נ. פלוני

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד סגנית הנשיא א' קובו , כבוד סגנית הנשיא מ' רובינשטיין וכבוד השופטת ע' צ'רניאק ) בע"מ 1126/06 מיום 3.4.2008 שבמסגרתו נדחה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (כבוד השופט ש' שוחט ) בתמ"ש 24435/97 מיום 1.5.2006.

1.

המבקש ואחיו המנוח היו בעבר בעלים במשותף ובחלקים שווים של דירת מגורים ברח' הרב פרידמן בתל-אביב (להלן: הדירה ) ושל בית מגורים ברח' נג'ארה בתל-אביב (להלן: הבית ). מחצית הזכויות בדירה הועברו על שם האח המנוח בהתאם להסכם שנערך בין המבקש לאחיו בשנת 1981 (להלן: הסכם המכר ). המשיבות הינן בנותיו של האח המנוח והן ירשו את זכויותיו של אביהן בדירה ובבית. המבקש ואחיו היו מסוכסכים שנים רבות בנוגע לזכויות בדירה ובבית עד שבסופו של יום נחתם הסכם פשרה בין המבקש לבין המשיבות, הסכם אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 9.9.2002 (להלן:

הסכם הפשרה ). בהסכם הפשרה נקבע כי המבקש יעביר את חלקו בדירה למשיבות, כך שמלוא הזכויות בדירה יירשמו על שמן ואילו המשיבות יעבירו את חלקן בבית למבקש, כך שמלוא הזכויות בבית יירשמו על שמו.

המבקש מילא את חלקו בהסכם והעביר את מלוא זכויותיו בדירה למבקשות. לעומת זאת, המבקשות לא העבירו את זכויותיהן בבית למבקש, וזאת משום שסירבו לשלם את התשלומים הנדרשים לצורך קבלת אישור להעברת הזכויות בבית, ובייחוד היטל השבחה.

2.

המבקש הגיש לבית המשפט לענייני משפחה תביעה נגד המשיבות במסגרתה ביקש לבטל הן את הסכם המכר והן את הסכם הפשרה. בהחלטה מיום 29.3.2004 דחה בית המשפט לענייני משפחה על הסף את הסעדים הנוגעים להסכם המכר וקבע כי יש לדון אך ורק בסעד שעניינו הסכם הפשרה. אשר להסכם הפשרה, העלה המבקש שתי טענות: האחת, הטענה כי המשיבות הפרו את הסכם הפשרה בכך שלא שילמו את היטל ההשבחה הרובץ על הזכויות בבית ובכך מנעו את קבלת האישור הנחוץ להעברת הזכויות על שם המבקש; השנייה, הטענה כי הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין אינו ההסכם הנכון, וכי המשיבות "החליפו" במרמה את ההסכם האמיתי בין הצדדים בהסכם אחר, באופן שההסכם שקיבל תוקף של פסק דין אינו כולל את החובה שהיתה מוטלת על המשיבות לשלם את היטל ההשבחה כאמור.

3.

בית המשפט לענייני משפחה ציין כי שתי הטענות - טענה לבטלות הסכם הפשרה כולו וטענה להפרת הסכם הפשרה - אינן עולות בקנה אחד, אך יחד עם זאת, דן בית המשפט בשתי הטענות לגופן. אשר לטענת המרמה, דחה בית המשפט לענייני משפחה טענה זו, שכן הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין נחתם על ידי המבקש לאחר שקרא אותו, בעוד שהמסמך שהמבקש טוען כי הוא ההסכם האמיתי, כלל לא נחתם על ידי הצדדים. בנוסף, ציין בית המשפט לענייני משפחה, כי המבקש היה מיוצג לאורך כל הדרך עד לחתימה על הסכם הפשרה ובאמצעות עורך דינו נוהל משא ומתן על הסעיף שבמחלוקת. בית המשפט לענייני משפחה אף הביע תמיהה על מועד הגשת התביעה - כשנה וחצי לאחר המועד שבו נודע למבקש על המרמה לכאורה (מועד הנלמד מתאריך שיחה שתמלולה הוגש לבית המשפט שבמהלכה כביכול למד המבקש על המרמה) - שכן לו אכן היה מדובר בתרמית שנתגלתה לו במפתיע חזקה שהיה עומד על זכויותיו מיד. אשר לתמליל עצמו, ציין בית המשפט קמא כי זה הוגש בניגוד לכל הכללים הדיוניים, ולמעלה מכך, חלקים ממנו קטועים או לא מתומללים כלל, וממילא לא ניתן ללמוד ממנו על הודאה של המשיבות בתרמית המיוחסת להן על ידי המבקש, אלא להיפך. לפיכך, נדחתה טענת המרמה.

אשר לטענה של הפרת הסכם הפשרה, קבע בית המשפט קמא כי בסעיף נשוא המחלוקת אין כל זכר לנושא היטל ההשבחה. נוסף על כך, בחן בית המשפט לענייני משפחה את לשון ההסכם כולו ואת אומד דעתם של הצדדים והגיע למסקנה שההסכם לא הטיל על המשיבות את החובה לשאת בתשלום חלק מהיטל ההשבחה. נהפוך הוא, דווקא השמטת המילים "כולל היטל השבחה" מהנוסח הסופי של ההסכם (על אף שהופיעו בנוסח המקורי) מלמדת על כך שבשלב מסוים הסכימו הצדדים כי חובה זו לא תוטל על המשיבות. אשר על כן, דחה בית המשפט לענייני משפחה את התביעה וחייב את המבקש בהוצאות המשיבות בסך של 15,000 ₪ בצירוף מע"מ.

4.

המבקש ערער לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, וזה דחה את ערעורו תוך שהוא מציין כי המשיבות לא הודו בכתב ההגנה ובתצהיר מטעמן כי הן חייבות במחצית מהיטל ההשבחה כטענת המבקש, אלא הכחישו חובה זו. כן קבעו שופטי בית המשפט המחוזי כי מקובלת עליהם פרשנותו של בית המשפט לענייני משפחה להסכם הפשרה, לאור לשונו של ההסכם ולאור הנסיבות.

5.

בקשת רשות הערעור שלפניי מופנית כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשה שלפניי טוען המבקש, בין היתר, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שהתבסס בפסק דינו על טענה כוזבת של המשיבות; כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו שהודאת המשיבות (בתמלול השיחה) אינה קבילה; כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא קיים בירור עובדתי לבחינת קבילותה של ההודאה ובכך שלל את זכות הטיעון של המבקש וכי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו שעל המבקש היה לפנות לבית המשפט "בזעקה גדולה" מיד כשנודע לו על מעשה התרמית.

6.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף בלא צורך בקבלת תשובה. כידוע, המקרים בהם תינתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" הינם בעיקר מקרים המעוררים שאלות בעלות חשיבות חוקתית; מקרים הנוגעים לסוגיות שלגביהן יש החלטות סותרות של ערכאות נמוכות יותר ואשר בהן טרם נפסקה הלכה על ידי ערכאת הערעור הגבוהה ביותר; מקרים המעלים בעיה משפטית חשובה ומקרים בעלי חשיבות ציבורית [ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)]. בית המשפט הדן בבקשת הרשות לערער אינו בוחן האם נכונה הכרעתה של הערכאה הקודמת, ויכול שהמסקנות של הערכאה הקודמת לא יהיו מקובלות עליו, ובכל זאת לא תוענק הרשות, כי אין מתגלה טעם בעל משקל שלאורו מוצדק לדון במקרה זה במסגרת "גלגול שלישי". המשקל המכריע מוענק לשאלה אם יש חשיבות משפטית או ציבורית לכך שדווקא מקרה זה יזכה לבירור שיפוטי נוסף ( שם , עמ' 126).

המקרה שלפניי אינו מעלה כל שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית וכל כולו נסב סביב העובדות הספציפיות של המקרה, בין אם מדובר בשאלה האם התחייבו המשיבות לשאת בתשלום היטל השבחה בגין הבית אם לאו; ובין אם מדובר בשאלה האם יש ממש בטענה כי המשיבות "החליפו" את הסכם הפשרה בהסכם אחר תוך שהן ערכו בו שינויים ללא הסכמת המבקש. מדובר בשאלות הנוגעות אך ורק למקרה הקונקרטי והן נדונו בהרחבה בפסקי דינן של הערכאות הקודמות, ולמעלה מן הצורך יצויין כי הכרעתן מקובלת עליי. אין כל הצדקה כי ערכאת ערעור שנייה תדון בשאלות אלה.

7.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.