בע"מ 7583/06 פלוני נ. פלוני

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת י' שטופמן) בע"מ 1303/04, בו התקבל באופן חלקי ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופט י' גרניט) בתמ"ש 47810/01, ונקבע כי רק חלק מן התביעה שהגיש נגד המשיבה התיישנה.

1.הרקע לבקשה שבפניי הינו כדלקמן: הצדדים הינם אח ואחות. דודתם של בעלי הדין (להלן: המנוחה ), בטרם מותה, הורישה להם בצוואתה את כל נכסיה וזכויותיה בחלקים שווים. בשנת 2001 הגיש המבקש תביעה לבית המשפט לענייני משפחה למתן חשבונות ביחס לפעולותיה של המשיבה בנכסי המנוחה. בתביעתו, טען המבקש, כחליפה של המנוחה, כי המשיבה נטלה לעצמה כספים ונכסים של המנוחה תוך מעילה בחובת הנאמנות שלה. כן תבע המבקש את השבת מחצית הסכומים שהמשיבה נטלה לידיה שלא כדין.

2.בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעת המבקש מחמת התיישנותה. על פסק דין זה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר הוגבל לשאלת ההתיישנות.

3.בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בחלקו, תוך שהבחין בין שני עניינים: תביעת המבקש לגבי סכומי כסף שהתקבלו בתמורה למכירת דירתה של המנוחה והופקדו בקופת גמל בה נרשמה המשיבה כמוטבת יחידה; ותביעת המבקש לגבי סכומי כסף אחרים שהמבקש טען כי ניטלו על-ידי המשיבה שלא כדין.

אשר לסכומי הכסף שהופקדו בקופת הגמל: בית המשפט קיבל, הלכה למעשה, את טענת המבקש בדבר קיומם של יחסי נאמנות בין המנוחה למשיבה, בקבעו כי ככל שהמשיבה - כשלוחתה של המנוחה ומכוח ייפוי כוח כללי - מכרה לבקשת המנוחה את דירת המגורים שלה וקיבלה תמורה כספית בגינה, הרי שהן הדירה והן התמורה כפופים לכללי הנאמנות האוסרים קיומו של אינטרס אישי לטובת המשיבה, מכוח דיני השליחות בשילוב חוק הנאמנות, התשל"ט-1979. בהמשך, פנה בית המשפט לבחון את המועד בו התגבשה זכותה של המנוחה בכספים שהתקבלו בתמורה לדירה, על מנת לקבוע מהו המועד שבו החל מרוץ תקופת ההתיישנות. בהקשר זה קבע בית המשפט כי בהינתן שעד מותו של המוריש (בענייננו- המנוחה), למוטב בקופת גמל קיימת ציפייה בלבד באשר לסכומים שישולמו לו עקב מות המוריש, וכי ציפייה זו מתגבשת לכדי זכות רק עם מות המוריש, הרי שעילת התביעה בגין הפרת חובת הנאמנות מצד המשיבה נוצרה רק במועד שבו קמה למשיבה הזכות לכספים, דהיינו- עם מותה של המנוחה. לפיכך, רק במועד זה צמחה למנוחה, ולמבקש כחליפה, זכות תביעה, ורק במועד זה החל מרוץ ההתיישנות. בקביעתו זו נסמך בית המשפט גם על כך שעד למועד זה המנוחה יכולה היתה, על-פי דין, לבטל את זכותה של המשיבה או לקבוע במקומה מוטב אחר, וכן על כך שהפקדת הכספים על-ידי המשיבה בקופת הגמל, נעשתה על-פי היתר מן המנוחה.

אשר לטענת המבקש בדבר סכומי כסף אחרים שניטלו על-ידי המשיבה מחשבונותיה של המנוחה: בעניין זה קבע בית המשפט כי נוכח העובדה שמוסכם על הצדים כי המנוחה היתה מודעת להעברות הכספים שבוצעו בחשבונה, ומשבית המשפט קמא לא מצא כי המנוחה היתה לקויה בכושרה, אין עילה מן הדין לסטות מעקרונות ההתיישנות בתביעה אזרחית ואין המבקש זכאי להארכת המועד הסטטוטורי של תקופת ההתיישנות. על כן, יש לקבוע כי תביעתו זו התיישנה.

לאור האמור, הורה בית המשפט על ביטול פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה רק באשר לכספים שהופקדו בקופת הגמל, וקבע כי עניין זה יוחזר לבית המשפט לענייני משפחה, על מנת שידון, לגופם של דברים, בטענות המבקש בהתייחס לכספים אלו.

4.בבקשה הנוכחית עותר המבקש כי תינתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לקביעה כי תביעתו לקבלת חלקו בסכומי הכסף שנטלה המשיבה מחשבונות המנוחה התיישנה. לטענתו, שגה בית המשפט המחוזי בהבחינו בין תביעותיו בעניין הכספים שניטלו מקופת הגמל לתביעותיו בעניין סכומי הכסף האחרים, שכן בשני העניינים ראוי היה לקבוע כי תביעתו לא התיישנה. טענתו העיקרית של המבקש הינה כי בהינתן שביחסי נאמנות, על-פי הדין, מועד תחילת מרוץ ההתיישנות הוא במועד בו מופרות חובות הנאמן כלפי הנהנה והנהנה יודע על הפרות אלו, הרי שמשלא הוכח שהמנוחה ידעה בחייה על הפרת חובות הנאמנות מצד המשיבה, עילת התביעה לא נולדה בטרם פטירתה, והתגבשה לכל המוקדם במועד זה. משכך, יש לקבוע כי תביעתו בעניין זה לא התיישנה, שכן לא היתה לו כל זכות תביעה טרם מותה של המנוחה, וזאת, גם אם היה יודע על כך שהמשיבה הפרה את חובת הנאמנות שלה – ידיעה המוכחשת על-ידו. בנוסף, יוצא המערער נגד קביעת בית המשפט כי הצדדים הסכימו על כך שהמנוחה היה מודעת להעברות הכספים שבוצעו על-ידי המשיבה, וטוען כי גם אם היא אמנם ידעה עליהן, לא היתה היא מודעת להפרת חובות הנאמנות מצד המשיבה כלפיה, שהיא המקימה עילת תביעה. כן טוען המבקש כי בית המשפט לענייני משפחה כלל לא קבע ממצאים לעניין כושרה של המנוחה.

5.לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין שניתנו על-ידי הערכאות דלמטה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

הלכה היא כי בית המשפט העליון יעניק רשות לערער ב"גלגול שלישי" רק במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית, ציבורית או חוקתית, שהינה בעלת חשיבות החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)).

לא מצאתי כי המקרה דנן עומד בקריטריונים האמורים, ולמעשה, גם בבקשתו של המערער אין טענה של ממש כי נושא הבקשה חורג מהמחלוקת שהתגלעה בין הצדדים. הטענות המועלות בבקשה מתמצות באופן יישום הדין על נסיבותיו של המקרה הקונקרטי, ואין בהן, כמו גם בהכרעותיהן של הערכאות דלמטה, כדי לעורר שאלה משפטית או ציבורית כלשהי המצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". יתר על כן, חלק ניכר מהבקשה שלפניי מוקדש לעמידה על הפגמים שנפלו בהחלטתו של בית המשפט לענייני משפחה ולתיאור העברות הכספים השונות שבוצעו על-ידי המשיבה. דא עקא, עניינים אלו אינם רלוונטיים לבקשה הנוכחית, המופנית כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי בשאלת התיישנות התביעה בלבד. בסוגיית ההתיישנות עצמה נוגעות מרבית טענותיו של המבקש לממצאים שנקבעו על-ידי הערכאות דלמטה בענייני עובדה: כך הוא הדבר באשר לטענתו בעניין ידיעתה של המנוחה על העברות הכספים, בעניין כושרה של המנוחה, וכן בעניין ידיעתו שלו באשר להפרת חובת הנאמנות על-ידי המשיבה. כידוע, אין בית משפט זה נוטה להתערב בקביעות עובדתיות מעין אלו, ובוודאי שלא ב"גלגול שלישי"- ככל שמדובר בקביעות הנוגעות לדלת אמותיו של הסכסוך בין הצדדים ושאינן מעוררות שאלות בעלות חשיבות כללית כלשהי, כפי שבענייננו.

בשולי הדברים אוסיף, כי למעשה, אף אם נכונה טענת המבקש כי נפלו טעויות שונות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולא שוכנעתי כי כך אמנם היה, ממילא אין בדבר זה, כשלעצמו, כדי להוות עילה למתן מתן רשות לערעור שני בפני בית משפט זה (ראו לדוגמה: רע"א 5568/92 שיכון עובדים בע"מ נ' ערים חברה לפיתוח עירוני בע"מ , תק-על 92(4) 107; רע"א 3954/98 קנית השלום השקעות בע"מ נ' מ.ס.י.פ בע"מ , תק-על 98(3) 73, 74).

6.אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא נתבקשה תגובת המשיבה – אין צו להוצאות.