בע"מ 7585/16 פלוני נ. פלוני

1.

"בבואו לשקול את השאלה, אם להעניק רשות לערער, נוקט בית המשפט בהכרח שיטת סינון, שהעיקר בה הוא העניין היכול להיות לציבור הרחב בבירורה הנוסף של הסוגיה, שכבר נדונה בשתי ערכאות" (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 126 (1982)). דברים אלה שנאמרו על ידי מ"מ הנשיא (כתוארו אז) מ' שמגר בהלכה הידועה כ הלכת חניון חיפה , משמשים מאז אמת המידה המרכזית לבחינתו של ענין שנדון והוכרע בשתי ערכאות, ובעלי הדין מבקשים להביאו בכל זאת לפני ערכאה שלישית במספר. "שיטת סינון" זו, כפי שכינה אותה מ"מ הנשיא שמגר, אינה רק דרך להתמודד עם העומס המוטל על ערכאות השיפוט בבחינת "הכרח בל יגונה", כי אם גם פועל יוצא של תפיסה, מפוכחת, לפיה לא בהכרח תיצמח תועלת, אף לא למתדיינים בתיק הקונקרטי, מהוספתה של ערכאת ערעור שתדון בעניינם פעם נוספת; וכבר נאמר כי "תמצית השפיטה היא בהכרעה" ( שם ).

המקרה דנן, כפי שיפורט, הוא במובהק מסוג המקרים שלא צולחים את אמת המידה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי"; ומקריאת שתי הבקשות, בעיקר זו בבע"מ 7710/16, עולה רושם עז כי יש טעם לחזור על הדברים המובאים לעיל ולהזכירם.

2.

עסקינן בשתי בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט לענייני משפחה הכריע בתביעה ובתביעה שכנגד שהגישו הצדדים - המשיב 1 בבע"מ 7585/16 (המבקש בבע"מ 7710/16; להלן: המשיב ) והמבקשת בבע"מ 7585/16 (המשיבה 1 בבע"מ 7710/16; להלן: המבקשת ) - שמקורן בסכסוך שהתגלע בין ארבעה אחים בנוגע למספר עניינים. התביעה העיקרית, שהוגשה על ידי המשיב כנגד אחיו, עסקה בטענות לחובות שונים של האחים כלפי אביהם המנוח, והמשיב הגישה כאחד מיורשיו. והתביעה שכנגד, שהוגשה על ידי המבקשת כנגד המשיב וכנגד אחות אחרת, עסקה בטענות המבקשת לקבלת דמי השכירות המגיעים לה בגין השכרת נכס משותף לאחים.

3.

בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעת המשיב בהעדר כל ביסוס עובדתי ומשפטי לטענות שנטענו, קיבל את התביעה שכנגד של המבקשת כנגד המשיב ודחה את התביעה שכנגד שהוגשה כנגד אחותה. ערעורים מטעם שני הצדדים שהוגשו על פסק הדין נדחו על ידי בית המשפט המחוזי בפסק דין תמציתי שניתן על יסוד תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, למעט בנוגע לטענת התיישנות שהעלה המשיב כלפי חלק מהתקופה שבה הוא חויב לשלם דמי שכירות למבקשת. טענה זו התקבלה, והתוצאה הייתה כי חובו של המשיב כלפי המבקשת נקבע רק בגין התקופה של שבע השנים שלפני הגשת התביעה שכנגד.

4.

על פסק דין זה הגישו הן המשיב והן המבקשת בקשות רשות ערעור. המבקשת מיקדה את טיעוניה בסוגיית ההתיישנות, וטענה בין היתר כי זו מעוררת שאלות עקרוניות בנוגע לאופן התנהגות בעלי הדין והמצגים שהוצגו במגעים ביניהם, כפי שארע במקרה הספציפי. המשיב ביקש לערער בעיקר על הקביעה לפיה הוא חייב לשלם למבקשת את חלקה בדמי השכירות, וזאת אף שבזמנים הרלבנטיים הוא כלל לא היה אורגן בחברות ששכרו את הנכס מידי האחים. בנוסף טען המבקש - באריכות ובסרבול רב - טענות רבות הנוגעות לתביעתו שנדחתה; הכול בלא שהוסבר מדוע יש מקום בנסיבות המקרה ליתן רשות ערעור.

5.

לאחר העיון לא ראיתי מקום ליתן רשות ערעור. כאמור בתחילת הדברים, המקרה דנן הוא במובהק

מסוג המקרים שלא מצדיקים דיון בערכאה נוספת. הסכסוך בין הצדדים התברר לפני שתי ערכאות, וכל כולו נסב סביב הנסיבות הפרטניות של המתדיינים. ניסיונם של באי כוח המבקשת להציג את עניינה כבעל השלכה רחבה אינו יכול להצליח, שכן טיעוניהם מבוססים על הנסיבות הספציפיות של המקרה. ממילא אמות המידה לקביעת תקופת ההתיישנות נדונו לא אחת בבית משפט זה ואיני סבור שהמקרה דנן יכול לחדש דבר מה. אשר לבקשתו של המשיב, הרי שבזו אף לא נעשה ניסיון לטעון לקיומה של שאלה עקרונית (לבד מאמירה רפה בתחילת הדברים), וחלק בלתי מבוטל מן הבקשה אף מוקדש לפרטי פרטים של ההליך כאילו מדובר בערעור ולא בבקשת רשות ערעור.

6.

אשר על כן, הבקשות לרשות ערעור נדחות. לפנים משורת הדין לא אטיל על הצדדים הוצאות לטובת אוצר המדינה.