בע"מ 7613/11 פלוני נ. פלוני

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (סגנית הנשיא ש' דברת , השופטת ר' ברקאי והשופט א' ואגו ) בעמ"ש 8894-01-11 מיום 11.9.2011, בו נדחו ערעור וערעור שכנגד שהגישו הצדדים על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע (הנשיא פ' אסולין ) בתמ"ש 6313/06 מיום 15.11.2010, במסגרתו חויב המבקש להחזיר למשיבה סך של 80,000$ כשהם משוערכים, בתשלומים בסך של 16,000 ש"ח אחת לארבעה חודשים. כן חויב המבקש בהוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך של 10,000 ש"ח.

רקע עובדתי בתמצית

1.

כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה המבקש והמשיבה החלו להתגורר יחדיו תחת קורת גג אחת כבני זוג בחודש אוגוסט 2002. עוד עולה מפסק הדין כי לצדדים נולדה בת בשנת 2006 אולם דרכם המשותפת נפרדה בשנת 2005. בנוסף לכך עולה מפסק הדין כי עד חודש מרץ 2003 מסרה המשיבה למבקש סך של 90,000$ לצורך השקעתם בבורסה, תחילה בישראל ולאחר מכן בארצות-הברית. ביום 30.3.2003 חתם המבקש על תצהיר (להלן: התצהיר ), ואף המשיבה חתמה על תצהיר מקביל, בו ציין המבקש, בין היתר, כי:

"יחד עימי השקיעה גם חברתי... עוד סכום של 80,000 דולר. ההשקעה נעשית מתוך ידיעה כי כל אחד מאיתנו יכול לדרוש את משיכת הכספים וחלוקתם.

היות והשקעתה נעשית עפ"י המלצתי, אני מתחייב כי אשפה אותה (=אחזיר לה) באם תחליט למשוך את השקעתה במועד עתידי כלשהו במידה וסכום חלקה בקרן ירד מתחת ל-80,000 דולר, במועד משיכת הכספים. האיזון/השיפוי יבוצע תוך 90 יום ממועד המשיכה בהפסד".

2.

עוד עולה מפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה כי לאחר שלא עלה בידיו של המבקש להחזיר למשיבה את כספה, בחודש פברואר 2006 חתמו הצדדים על הסכם כתוב בכתב יד שכותרתו "הסכם חיים משותפים" (להלן: ההסכם ), בו צויין, בין היתר, כי המבקש יחזיר למשיבה את כספה בתשלומים בסך 16,000 ש"ח כל אחד, אחת לארבעה חודשים: "חוב 90,000 דולר – כל ארבע(ה) חודשים 16 אלף שקל...". לטענת המשיבה היא שבה וחזרה על דרישתה כלפי המבקש לקבלת כספיה בהתאם למוסכם אך המבקש לא שעה לדרישתה. משכך, הגישה המשיבה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה.

ההליכים לפני בית המשפט לענייני משפחה

3.

המשיבה טענה כי על המבקש להשיב לה סך של 90,000$ ולא 80,000$. לטענתה, בתצהיר צויין הסך של 80,000$ לבקשת המבקש אשר עלתה ברגע האחרון ובמחטף. עוד טענה המשיבה בהקשר זה כי אף בהסכם שנחתם בחודש פברואר 2006 נרשם במפורש כי החוב עומד על סך של 90,000$. מנגד, טען המבקש כי הוא לא התחייב בפני המשיבה שבכל מקרה ובכל עת הוא ישיב לה את סכום קרן השקעתה. לטענתו, התחייבותו הייתה מותנית בכך שהמשיבה תחליט למשוך את השקעתה. משבחרה המשיבה שלא למשוך את כספיה והחליטה להמשיך ולהשקיעם לא קמה לה זכות השיפוי. בהקשר זה הוסיף המבקש וטען כי למשיבה הייתה נגישות ישירה לחשבונות ההשקעה בארץ ובארצות-הברית ומשכך יכלה בכל עת למשוך את הכספים אך היא בחרה להמשיך ולהשקיעם ומשכך לא התגבשה זכות השיפוי לה טענה.

4.

בית המשפט לענייני משפחה קבע כי לא ניתן להבין מהאמור בתצהיר האם על המשיבה היה למשוך את הכספים בפועל על מנת שתתגבש זכות השיפוי או שמא די היה בדרישתה בזמן אמת לקבל את השקעתה חזרה. לאחר ששמע את העדים ובחן את הראיות שהונחו לפניו, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי יש לפרש את האמור בתצהיר באופן שדי היה בדרישתה של המשיבה לקבל את השקעתה כדי שתתגבש זכות השיפוי. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי המשיבה דרשה פעם אחר פעם מהמבקש לקבל חזרה את השקעתה. העובדה כי לא משכה בפועל את הכספים על אף שהייתה לה היכולת לעשות כן אין בה כדי להשפיע על חבותו של המבקש, שכן על מנת לבצע פעולות בחשבון השקעות בבורסה אין די בנגישות לחשבונות אלא יש צורך בידיעה באשר לאופן ביצוע פעולות, במיוחד כאשר הפעולות מתבצעות בחו"ל. בית המשפט קבע כי ניהול ההשקעות בחשבונות השונים בוצע לאורך כל התקופה בידי המבקש בלבד ואילו למשיבה לא הייתה בקיאות בנדון.

5.

בית המשפט לענייני משפחה הוסיף כי אין חולק שהמשיבה מסרה למבקש סך של 90,000$, אולם התצהיר מתייחס לסך של 80,000$ בלבד והמשיבה הייתה מודעת לויתורה על הסך של 10,000$ במועד חתימת התצהירים. ויתור זה אף משקף, כך לפי בית המשפט, את הסיכון שנטל על עצמו המבקש כאשר התחייב לשפות את המשיבה בכל עת. בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה נדונו סוגיות נוספות, אך לא אפרטן שכן אין להן נפקות ביחס להכרעה בבקשה שלפני. לפיכך, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי על המבקש להשיב למשיבה סך של 80,000$ כשהם משוערכים בהתאם להוראות שנקבעו בפסק הדין, בתשלומים של 16,000 ש"ח אחת לארבעה חודשים כפי שנקבע בהסכם. על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה הגישו הצדדים ערעור וערעור שכנגד.

ההליכים לפני בית המשפט המחוזי

6.

בבית המשפט המחוזי העלה המבקש לראשונה טענה לפיה יש לבחון את מערכת היחסים בין הצדדים באספקלריה של דיני השותפות, שכן בנסיבות העניין התגבש הסכם להשקעה הדדית בחשבון משותף ולכן על ההתקשרות חלות הוראות פקודת השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה- 1975 (להלן: פקודת השותפויות ). בית המשפט המחוזי דחה את הטענה מהטעם שלא הועלתה תחילה לפני הערכאה הדיונית. בית המשפט המחוזי הטעים כי טענות בדבר שותפות אינן טענות משפטיות גרידא אלא ראשית לכל הינן טענות עובדתיות ואלה לא נטענו לפני בית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט המחוזי דחה את יתר טענותיו של המבקש בערעור, בעיקר מהטעם שקביעותיו של בית משפט השלום הינן קביעות עובדתיות שנעשו לאחר שמיעת עדים ובקביעות מעין אלה לא תתערב ערכאת הערעור. בית המשפט המחוזי התייחס לקביעותיו של בית משפט השלום ומצא כי אלה מעוגנות היטב בחומר הראיות ובעדויות שנשמעו לפניו. גם ערעורה של המשיבה נדחה מהטעמים שפורטו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, לפיהם המשיבה לא הניחה תשתית עובדתית המבססת את טענותיה בנוגע לאופן פירעון החוב לידיה ובנוגע לשערוך סכום החוב.

כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי מכוונת הבקשה שלפני.

תמצית נימוקי הבקשה

7.

לטענת המבקש שגה בית המשפט המחוזי בדחותו על הסף את הטענה בדבר החלת הוראות פקודת השותפויות אך מהטעם שזו לא הועלתה לפני בית המשפט לענייני משפחה. המבקש טוען כי מדובר בטענה משפטית אשר ניתן להעלותה לפני ערכאת הערעור גם אם לא הועלתה לפני הערכאה הדיונית, להבדיל מטענה עובדתית חדשה. לטענת המבקש, החלת הוראות הפקודה תביא למסקנה כי כל השותפים צריכים לשאת בהפסדי השותפות. לטענת המבקש לא הייתה כל מחלוקת עובדתית לפני בית המשפט המחוזי שכן התשתית העובדתית נהירה וברורה ומשכך לא הייתה כל מניעה כי ערכאת הערעור תדון בהיבטיה המשפטיים של טענתו בדבר קיומה של שותפות. מטעם זה עותר המבקש לדיון בפני בית משפט זה באספקלריה של דיני השותפות. המבקש מעלה טענות אף לגופו של עניין כנגד מסקנותיו של בית המשפט לענייני משפחה, אך איני רואה צורך להיזקק לטענות אלה בשים לב לתוצאה אליה הגעתי באשר לסוגיית מתן רשות הערעור.

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינתי בבקשה על כל נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

9.

הלכה מושרשת בפסיקתו של בית משפט זה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במשורה ורק במקרים המעוררים שאלה עקרונית או משפטית החורגת מגדר עניינם הפרטי של הצדדים לסכסוך או כאשר נדרשת התערבות מטעמי צדק בשל החשש לגרימת עיוות דין [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 633-632 (מהדורה עשירית, 2009); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי ב 1273-1271 (מהדורה חמש עשרה, 2007)]. במקרה דנן, לא מתעוררת כל שאלה משפטית כאמור, שכן כל עניינה של הבקשה מתמצה במערכת היחסים הספציפית בין הצדדים ובפרשנות המערך ההסכמי הקונקרטי שהתגבש ביניהם. הכרעה בסכסוך שבין הצדדים נגזרת מהנסיבות הפרטניות של המקרה וכל כולה מצויה בדלת אמותיהם של הצדדים ותו לאו. לפיכך, אין כל הצדקה לתת למבקש רשות ערעור ב"גלגול שלישי". אף לא ניתן לומר כי למבקש יגרם עיוות הדין כתוצאה מדחיית הבקשה דנן, שכן טענותיו וראיותיו הובאו לפני הערכאה המבררת וזו נדרשה להן בפירוט וביסודיות. כן נשמעו השגותיו הערעוריות של המבקש לפני בית המשפט המחוזי אשר נתן להן מענה הולם בפסק דינו.

10.

צדק בית המשפט המחוזי בדחותו על הסף את טענתו החדשה של המבקש שהועלתה לראשונה בערעור. ההכרעה האם לפנינו יחסי שותפות אם לאו אינה עניין משפטי גרידא, אלא היא טומנת בחובה גם מרכיבים עובדתיים הטעונים ליבון על ידי הערכאה הדיונית.

אף אם אניח לצורך הדיון כי הוכחו יסודותיה העובדתיים של השותפות הנטענת וכי ניתן היה לנתח את מערכת היחסים בין הצדדים באספקלריית דיני השותפות, הרי שגם בכך לא היה די כדי לפטור את המבקש מחבותו כלפי המשיבה. במה דברים אמורים? סעיף 30 לפקודת השותפויות קובע כי בין השותפים לבין עצמם יכול שהשותפים יסכימו לגבי שינוי תנאי השותפות:

"הזכויות והחובות ההדדיות של השותפים, בין שנקבעו בהסכם ובין שהוגדרו בפקודה זו, ניתנים לשינוי בהסכמת כל השותפים, וההסכמה יכול שתהיה מפורשת או משתמעת מתוך מהלך עסקיה".

בנסיבות המקרה דנן, הגיעו הצדדים לכלל הסכמה שעוגנה בתצהיר ובהסכם. פרטי ההסכמה בין הצדדים הם עניין שבעובדה אשר מעצם טבעו מסור לסמכותה של הערכאה הדיונית, אשר בנסיבות העניין קבעה את אשר קבעה על פי הראיות שעמדו לפניה. בהינתן ההסכמות בין הצדדים כפי שהוגדרו על ידי בית המשפט לענייני המשפחה, ניתוח המקרה מנקודת המבט של דיני השותפות לא תועיל למבקש. פרטי ההסכמה בין הצדדים הם בגדר ממצא עובדתי של הערכאה המבררת אשר ערכאת הערעור תטה שלא להתערב בו, ועל אחת כמה וכמה כאשר ממצא זה נקבע לאחר שהערכאה המבררת שמעה עדים והתרשמה מהם באופן בלתי אמצעי. עולה איפוא כי בנסיבות המקרה הקונקרטי גם דיני השותפות היו מובילים למסקנה דומה לזו שהגיע בית המשפט לענייני משפחה.

11.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה איני עושה צו להוצאות.