בע"מ 776/10 עזבון המנוח אליהו גבאי ז"ל נ. גבאי ניסים

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטות : א' קובו (סג"נ) , מ' רובינשטיין (סג"נ) ו- ע' צ'רניאק ) ב-עמ"ש 1126/04, בגדרו נדחה ערעורם של המבקש והמשיבים 4-3 (המוגדרים כאן כמשיבים פורמאליים) על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה מחוז ת"א (כב' השופט י' גייפמן ) ב-תמ"ש 4460/98 וב-תמ"ש 4660.1/98.

העובדות הצריכות לעניין

2.

עובדות הסכסוך מושא הבקשה שלפני פורטו בהרחבה בשתי הערכאות קמא, ולכן אקצר בהצגתן:

(א)

ענייננו במשק חקלאי במושב בני-ציון (להלן: המשק ).

(ב)

בשנת 1955 רכש יהודה גבאי ז"ל (להלן: יהודה ), אביהם של המבקש, שנפטר גם הוא בינתיים ובפנינו עזבונו (להלן: המבקש ) ושל המשיבים 1, 3 ו-4, את המשק, עלה ארצה, והחזקה במשק נמסרה לו ולאשתו, גב' ימינה גבאי ז"ל (להלן: ימינה ), שהיא אימם של המשיבים 1 ו-4 (המבקש והמשיב 3 הינם בניו של יהודה מנישואיו הקודמים לאישתו הראשונה, שנפטרה). בשנת 1962 נפטר יהודה, וימינה הפכה לבעלת הזכויות הבלעדית במשק. בהסכם משנת 1969 הסתלקה ימינה מחלקה בירושת יהודה, והעבירה את כל זכויותיה במשק – למשיב 1.

(ג)

בשנת 1973 נפטרה ימינה, וככל הנראה לא הותירה אחריה צוואה. ממועד זה ועד היום מחזיק המשיב 1 במשק באופן בלעדי.

(ד)

בשנת 1979 ניתן צו ירושה אחר יהודה, לפיו יורשיו הם: המשיב 1, שחלקו בעיזבון 31/40 (לאחר הסתלקויות שונות לטובתו), והמבקש והמשיבים 4-3, כל אחד בחלק של 3/40 בעיזבון.

3.

בשנת 1998 הגיש המשיב 1 תביעה כנגד המבקש וכנגד המשיבים 4-3, ובגדרה טען כי הוא בעל הזכויות היחיד במשק, וכי אין למבקש, או למשיבים 4-3 כל חלק בזכויות אלה. המשיב 2, מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל ), צורף גם הוא לתביעה כמשיב, והודיע כי אם יקבע בית המשפט שהזכויות אכן עברו למשיב 1 על דרך של מתנה בחיים (ולא על דרך של ירושה) – לא תהיה לו התנגדות לרשום בספריו את הזכויות במשק על שם המשיב 1.

פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה

1.

בית המשפט לענייני משפחה הנכבד קבע כי זכויותיהם של יהודה ושל ימינה במשק היו זכויות של בני-רשות שאינן ניתנות להורשה, ואם היו ליהודה או לימינה זכויות אחרות במקרקעין, הרי שאלה נזנחו בדרך של התנהגות. לפיכך עם פטירתו של יהודה בשנת 1962 עברו זכויותיו מן העולם, וימינה הפכה להיות בעלת הזכויות היחידה במשק. לימים, ועוד בחייה, העניקה ימינה במתנה את זכויותיה למשיב 1, ובית המשפט קבע כי לא נפל פגם בהסכם המתנה הנ"ל, או בקיום התנאים שנלוו לו. עוד נקבע, כי מדובר במתנה בחיים, ולכן על המינהל לרשום בספריו את זכויות המשיב 1.

בית המשפט הנכבד לענייני משפחה הוסיף כי התוצאה אליה הגיע היא אף צודקת, וכי המבקש והמשיבים 4-3 מנועים מלטעון כנגדה מחמת שיהוי. בית המשפט מצא כי המבקש והמשיבים 4-3 לא טענו לזכויות כלשהן במשק – לא לאחר מות יהודה בשנת 1962, לא לאחר מות ימינה בשנת 1973, לא לאחר שהוצא צו הירושה בשנת 1979, ואף לא לאורך השנים מאז, במהלכן השקיע המשיב 1 סכומי כסף נכבדים במשק לצורך השבחתו.

לאור כל האמור – קיבל בית המשפט לענייני משפחה את תביעת המשיב 1 במלואה, וקבע כי הוא בעל הזכויות הבלעדי במשק.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד

2.

על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה הנ"ל הגישו המבקש והמשיבים 4-3 ערעור. בית המשפט המחוזי הנכבד, לאחר שסקר את פסק דינה של הערכאה הדיונית, קבע כי במרכז הערעור נמצא ניסיון לתקוף קביעות עובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה. מאחר שקביעות אלה התבססו על ממצאי מהימנות, כמו גם על ניתוח מקיף של חומר הראיות הקיים בתיק – לא ראה בית המשפט המחוזי הנכבד כל סיבה להתערב בהן, ודחה את הערעור.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני.

טענות הצדדים

3.

לאחר מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי הנכבד – זנחו המשיבים 4-3 את המשך ההליכים (ולכן הם הפכו למשיבים פורמאליים בגדרי בקשה זו); כך נותר המבקש לבדו במערכה. בבקשתו המפורטת, מנסה למעשה המבקש לפרוס מחדש את העניין ועותר כי בית משפט זה יתערב כמעט בכל קביעה וקביעה – בין משפטית בין עובדתית – של בית המשפט לענייני משפחה. כך, למשל, טוען המבקש כי: הזכויות שרכש יהודה היו קנייניות ולכן ניתנות להורשה; הכסף ששילם יהודה בשעתו עבור המשק היה למעשה כספו של המבקש; המשק היה חלק מעיזבון יהודה (ולכן בשום שלב לא הפכה ימינה לבעלת הזכויות היחידה במשק); לא הוכחה זניחת הזכויות הקנייניות במשק (ככל שהיו) בדרך של התנהגות; נפל פגם בהסכם המתנה בין ימינה לבין המשיב 1; קביעת בית המשפט לענייני משפחה בנוגע לשיהוי עומדת בסתירה עם הוראות חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 ועוד כהנה וכהנה. לכל אלה מוסיף המבקש טענות כנגד פסק דינה של ערכאת הערעור, ובהקשר זה הוא גורס כי בית המשפט המחוזי התעלם מטענות שהעלה בערעור, וכי הכרעותיו סותרות את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו , ועוד.

4.

בתגובתו, שהתבקשה והוגשה, טוען המשיב 1 כי הבקשה איננה מראה כל עילה למתן רשות ערעור, לאחר שהסוגיות שבמחלוקת נידונו בפני שתי ערכאות, אשר פסקו כנגד עמדת המבקש. המשיב 1 אף מפרט מדוע צדק בית המשפט הנכבד לענייני משפחה בהכרעותיו, ומצביע על כך שקבלת עמדת המבקש עלולה להביא לפתיחתם של הליכים משפטיים רבים מצד יורשים של מי שהתגוררו לפני שנות דור במושבים שונים ברחבי הארץ.

5.

המינהל, שאף תגובתו התבקשה והוגשה, ציין כי גם לטעמו – אין בבקשה כל עילה למתן רשות ערעור, וכי ההליך, מושא הבקשה, מנסה להשיג אחר "הכרעה עובדתית פרטנית, שהתקבלה... על סמך תשתית עובדתית ספציפית ויישום הוראות הדין על המקרה הפרטני". לצד טענה מרכזית זו, פירט המינהל גם מדוע, לשיטתו, לא נפלה כל שגגה במסקנותיהן של הערכאות הנכבדות קמא.

דיון והכרעה

6.

לאחר שעיינתי בבקשה על כל חלופותיה הרבות, בתשובות לה, ובחומר שצורף אליהן – הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה

להידחות . להלן אביא בקצרה את טעמי לתוצאה זו.

7.

כידוע, רשות ערעור "בגלגול שלישי" תינתן רק במקרים מיוחדים ומובחנים היטב, שבהם: "החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת" ( ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123, 128 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה )).

8.

בבקשתו המפורטת של המבקש – לא מצאתי ולו סוגיה אחת, אשר בדרך בה הוצגה, יש בה כדי להחשב באמת ובתמים כבעלת משמעות או חשיבות עקרונית, בהתאם ל הלכת חניון חיפה הנ"ל (אף שהמבקש ניסה לשוות להשגותיו היבטים שכאלה). בפועל טענותיו של המבקש הצטמצמו לכך שנפלו טעויות כאלה ואחרות במסקנותיו של בית המשפט לענייני משפחה, כמו גם באלה של בית המשפט המחוזי. ואולם טעויות פרטניות אלה – אפילו קרו (ולעניין זה – אינני נדרש) –אינן מצדיקות ככלל מתן רשות לדיון בהליך "בגלגול שלישי". הנה כי כן, לשיטתי העניין שלפנינו מייצג מקרה מובהק של סכסוך בין בעלי-דין, אשר כמעט ואין לו "השלכות רוחב" במתכונת שהובאה בבקשה – ולכן אין הוא מצדיק מתן רשות ערעור על פי כללי הלכת חניון חיפה .

9.

זה המקום לציין כי גם בפני בית המשפט המחוזי הנכבד, אליו ערער המבקש (והמשיבים 4-3) בזכות , נטענו טענות, שכוונו בעיקרן כנגד ממצאיו העובדתיים של בית המשפט לענייני משפחה. לפיכך בית המשפט המחוזי הנכבד ראה להסתפק בהקשר זה בהנמקה קצרה על מנת לדחות את הערעור; וכך נאמר שם:

"בית המשפט קבע את הממצאים העובדתיים לאחר ששמע עדים, התרשם מהם באופן ישיר ונתן דעתו לכלל הראיות שעמדו בפניו. הממצאים העובדתיים אליהם הגיע, נטועים היטב בחומר הראיות והמסקנות המשפטיות שגזר מהן, הולמות את הדין ולא מצאנו בהן טעות שיש לתקנה... הערכאה הדיונית הוציאה מלפניה פסק-דין מנומק כדבעי, לאחר שבחנה היטב את כלל הראיות שהיו בפניה ואנו לא מצאנו שיש מקום להתערב בו" (בעמ' 4 לפסק הדין).

נוכח דברים נוקבים אלה, ברי כי בפני המבקש עמדה משוכה גבוהה למדי, שדרשה ממנו להציג טעם מבורר שיסביר מדוע יאות בית משפט זה להעניק לו רשות ערעור, בשעה שאף הערעור שהגיש בזכות נדחה כאמור. דומני, כי המבקש לא הצליח לחלוף על פני משוכה גבוהה זו.

10.

העולה מכל המקובץ מלמד כי אין בבקשה שהוגשה כל עילה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, ולכן דינה להידחות.

11.

סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל – בקשת רשות הערעור נדחית . המבקש יישא בשכר טרחת עו"ד של המשיבים 1 ו-2 בסכום של 7,500 ש"ח לכל אחד מהם.