בע"מ 7781/18 פלוני נ. פלוני

1.הבקשה שלפני נסובה סביב סכסוך משפחתי שעניינו זכויות הצדדים בנחלה ומשק. המשיבה הייתה נשואה לאביו המנוח של המבקש והתגוררה עמו בנחלה, שהזכויות בה מצויות בלב המחלוקת בין המבקש והמשיבה. במסגרת ההכרעה בבית המשפט לענייני משפחה נקבעו הקביעות העובדתיות הבאות: המשיבה והמנוח התחייבו שניהם כי המבקש יהיה מעין "בן ממשיך" – המחזיק בזכויות בנחלה – לאחר לכתם לבית עולמם; תמורת התחייבות זו, התחייב המבקש לטפל במנוח ובמשיבה ולדאוג לענייני המשק; כך אכן נעשה במשך שנים, תוך השקעת משאבים ניכרים. על יסוד עובדות אלה העניק בית המשפט לענייני משפחה סעד הצהרתי למבקש, לפיו התחייבותה של המשיבה "שרירה, תקפה ומחייבת", וכן קבע כי המשיבה חייבת לעשות פעולות לשם קיום ההתחייבות, והמבקש זכאי לסעדים של צו מניעה או צווי עשה לשם ביצוע פסק הדין.

בית המשפט המחוזי, כך עולה, לא הסתייג מהקביעות העובדתיות שקבעה הערכאה הראשונה, אך בכל זאת ביטל את פסק הדין משני טעמים: ראשית, בכתב התביעה התבקשו סעדים הצהרתיים שלפיהם על המשיבה להעביר למבקש את זכויותיה עוד בחייה, מכוח הסכם או מכוח צוואה שהותיר אחריו המנוח, או להצהיר כי הוראות שנתן המנוח בצוואה לגבי זכויותיו מחייבות גם את המשיבה. אלא שהתוצאה אליה הגיע בית המשפט לענייני משפחה חורגת מהסעדים שביקש המבקש בכתב התביעה שהגיש. שנית, נקבע כי ההסכמה בין המבקש למשיבה היא בגדר הסכם מתנה שלא התקיימה לגביו דרישת הכתב, ולפיכך אין היא מחייבת את המשיבה. כן נקבע כי צוואת המנוח מתייחסת לזכויות המנוח בלבד במשק – מחצית – ולא לזכויות המשיבה במחצית האחרת של הזכויות במשק. מכאן הבקשה למתן רשות ערעור, שבעקבותיה הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע.

המבקש סבור כי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נפלו שגגות עובדתיות ומשפטיות, והמשיבה חולקת על עמדה זו. בא כוח היועץ המשפטי לממשלה ציין בתגובתו כי אין לו עמדה בסכסוך הקונקרטי בין הצדדים, אך הוא ביקש לציין כי לשיטתו, בין היתר, הזכויות בנחלה הן מקשה אחת שלא ניתנת לפיצול בין שני גורמים שונים.

2.דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות. העיקר הוא בכך: לפי קביעת בית המשפט לענייני משפחה, שבה לא התערב בית המשפט המחוזי ואף אין מקום להתערב בהליך זה, ההסכם בין המבקש למשיבה לא נועד לחול בחיי האחרונה, אלא הוסכם כי המבקש ירכוש זכויות מלאות בנחלה רק לאחר פטירתה. די בכך כדי לשלול את כל הסעדים שנכללו בכתב התביעה, שנבעו מנקודת הנחה שאם וככל שלמשיבה יש זכויות בנחלה – עליה להעבירן למבקש עוד בחייה. על כן בצדק קבע בית המשפט המחוזי שבית המשפט לענייני משפחה לא רשאי היה לחייב את המשיבה לפעול לקיום ההתחייבות עוד בחיי המשיבה.

אכן, בהליכים קמא התעוררו שאלות משפטיות נוספות ונכבדות, שביחס לחלקן אף נפלה מחלוקת, למשל השאלה האם דובר בחוזה מתנה או ששולמה תמורה, והאם התמלאה דרישת הכתב, ככל שזו קיימת. בענייננו, כאמור, דיון זה הוא מעבר לנדרש, שכן כך או כך המבקש אינו זכאי לסעדים שאותם תבע מהמשיבה עוד בחייה, בניגוד לסיכום שלפי קביעת ערכאות קמא נערך בין הצדדים. לכן סוגיית תוקפו של ההסכם, ויתר ההשלכות המשפטיות שלו ושל הכספים שהשקיע המבקש במשק, אינם רלוונטיים בנקודת הזמן הנוכחית, מה גם שבערכאות קמא לא לובן באופן מלא היחס בין ההסכם לבין זכויות הצדדים מול גורמים נוספים, כגון רשות מקרקעי ישראל. כך עולה גם מעמדת בא כוח היועץ המשפטי לממשלה. בנסיבות אלה, ומכיוון שההכרעה בכך אינה נדרשת בנסיבות העניין, אין זה ראוי לקבוע בגדרי הבקשה למתן רשות ערעור את התוצאה המשפטית הנובעת מההסכמות בין הצדדים.

3.הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. ממילא נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.