בע"מ 7926-23 בע"מ 7926-23

1.לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופט נ' שילה) אשר ניתנה ביום 16.10.2023 וביום 23.10.2023 בעמ"ש 10678-10-23 (להלן: ההחלטה קמא). בהחלטה זו, הורה בית המשפט המחוזי על עיכוב ביצועו של פירוק השיתוף בדירת מגורים מושא המריבה בין בעלי הדין, שהינם אחים (להלן: הדירה), בכפוף לתנאים שכוללים הפקדת ערובה כספית.

2.ההחלטה קמא ניתנה במסגרת הערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה תל אביב-יפו (השופטת ת' סנונית פורר) אשר ניתן ביום 7.8.2023 בגדרי תמ"ש 68331-07-20 ו-תמ"ש 44261-12-20, ואשר הורה, בין היתר, על פירוק השיתוף בדירה ללא סייגים וללא מגבלות – זאת, למרות שהדירה משמשת מקום מגוריהם היחיד של המבקש ובני ביתו.

3.בהחלטתו האמורה, נענה בית המשפט המחוזי לבקשת המבקש ונתן לטובת המבקש צו המעכב את ביצועו של פסק-הדין שכאמור ניתן על ידי בית המשפט לענייני משפחה – אולם זאת, בכפוף לסילוק חובו הכספי של המבקש למשיב, שנקבע באותו פסק הדין, וכן בכפוף להפקדת ערבות בנקאית על סך 50,000 ₪ להבטחת זכותו של המשיב לקבל דמי שיפוי בגין נזקיו במקרה שהערעור יידחה. כמו כן קבע בית המשפט המחוזי כי התשלום וההפקדה יבוצעו תוך 15 ימים מיום 16.10.2023, כאשר ימי מצב החירום המיוחד, אשר שורר כעת במדינה, באים במניין הימים – שאם לא כן, יפקע הצו בדבר עיכוב הביצוע מאליו.

4.ביום 23.10.2023, דחה בית במשפט המחוזי את בקשת המבקש לשנות את החלטתו מיום 16.10.2023. בהחלטה קמא, הדגיש בית המשפט המחוזי כי הוא מעניק למבקש את עיכוב הביצוע המבוקש למרות שסיכויי ערעורו נמוכים מאד וחרף השיהוי בהגשת בקשתו – זאת, לנוכח מאזן הנוחות.

5.בבקשת רשות הערעור שהמבקש הניח לפניי נטען כי פירוק השיתוף בדירה אמור להיות כפוף לזכויות המבקש להגנתו כדייר בדירה אשר נקבעו בסעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר), או, לחלופין, בסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל), בשילוב עם סעיף 229 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: חוק חדלות פירעון). המבקש מוסיף וטוען כי בית המשפט לענייני משפחה שגה בקבעו כי פירוק השיתוף בדירה לא יהא כפוף לזכויותיו הנטענות על-פי החוקים האמורים. בהתאם לכך, טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי טעה בקבעו בהחלטה קמא כי סיכויי הערעור – אשר רובו ככולו ממוקד על זכויות אלו – נמוכים מאד.

6.כמו כן טוען המבקש כי הוא ובני ביתו הם אנשים קשי יום ודלי אמצעים, ולפיכך טעה בית המשפט המחוזי בהחליטו להתנות את עיכוב הביצוע – שכאמור התבקש במסגרתו של ערעור אשר נסוב על הגנה על זכויות סוציאליות מובהקות – בהפקדת ערבות בנקאית ובביצוע התשלום הכספי כאמור. כדי לקיים את התנאי האמור – כך נטען – נדרש המבקש לגייס 100,000 ₪ יש מאין, בשעה שידו אינה משגת. לפיכך, זכות הערעור של המבקש עלולה, לדבריו, לרדת לטמיון.

7.דין הבקשה להידחות אף מבלי לבקש את תשובת המשיב.

8.תחילה, אציין כי אין כל תחולה במקרה דנן לסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל. זאת, מאחר שאין אנו עוסקים במימושו של עיקול שהוטל על דירת מגורים אשר כרוך בפינוי החייב ובני ביתו מהדירה – הליך שבמסגרתו קמה לחייב ולבני ביתו הזכות לדיור חלופי. בדומה לכך, האמור בסעיף 229 לחוק חדלות פירעון, שגם הוא בא להבטיח לחייב ולבני ביתו דיור חלופי – אינו נוגע לענייננו-שלנו. זאת, מאחר שאין אנו דנים בהליך של חדלות פירעון ובדירת מגוריו של חייב אשר נכללה בנכסי קופת הנשייה.

9.הטענה היחידה שלכאורה ראויה להישמע בהליך שלפניי היא, אפוא, טענת המבקש אשר נסמכת על האמור בסעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר.

10.כפי שאסביר מייד, גם טענה זו תלויה על בלימה.

11.סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר מורה, לענייננו, כדלקמן:

"החזיק אדם בנכס כשהוא בעלו או חוכרו-לדורות, או אחד הבעלים או החוכרים-לדורות, ופקעה זכותו בנכס מחמת [...] חלוקת הנכס במשפט חלוקה [...] – יהיה המחזיק לדייר של בעלו החדש של הנכס, או של החוכר-לדורות החדש".

12.בעניינו של סעיף זה, נקבע כי הוא מגן אך ורק על זכות רשומה של בעלות או של חכירה לדורות (ראו: ע"א 3295/94 פרמינגר נ' מור, פ''ד נ(5) 111; וכן רע"א 1517/17 שמעון נ' ניר (8.5.2017)). כמו כן, נקבע כי ככל שמדובר באחד הבעלים בדירה או באחד מחוכריה, אותו אדם – שותף מחזיק – יזכה להגנתו של 33(א) לחוק הגנת הדייר רק כאשר הוא מחזיק בדירה חזקה בלעדית בהסכמת שותפיו (ראו: בג"ץ 323/81 וילוזני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד לו(2) 733 (1982); ובפרט ראו: ע"א 175/81 אדמיר פיתוח ואדריכלות בע"מ נ' קלו, פ"ד לח(4) 293 (1984) (להלן: עניין אדמיר)).

13.במקרה שלפניי, המבקש והמשיב הינם שותפים שווי-זכויות בדירה מושא המריבה. כפי שקבע בית המשפט לענייני משפחה, המבקש מתגורר בדירה יחד עם בני ביתו בהסכמת המשיב, אשר ניתנה במסגרת הסכם השיתוף שקיבל תוקף של פסק דין ביום 30.10.2012 בהליך קודם שניהלו הצדדים: תמ"ש 32665-06-12 (להלן: הסכם השיתוף). מהאמור בהסכם השיתוף עולה כי המשיב הסכים לכך שהמבקש ובני ביתו ידורו בדירה בכפוף למספר תנאים, אשר כוללים תשלום דמי שכירות (או דמי שימוש) והכרת המבקש בחוב כספי אשר ייפרע במועד מכירת זכויותיו בדירה – כאשר המשיב שומר על זכותו לפרק את השיתוף בדירה "היה והנתבע [המבקש – א.ש.] לא יעמוד בתשלום דמי השכירות". כמו כן נקבע בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה כי המבקש צבר חוב משמעותי בגין דמי שכירות שלא שילם למשיב, ושהמשיב זכאי לפירוק השיתוף בדירה באמצעות מכירתה בשוק החופשי למרבה במחיר.

14.בכל הזהירות הראויה, סבורני כי יהא זה מחוסר הגיון ובלתי סביר בעליל אם הסכם השיתוף יפורש באופן שמאפשר למבקש להימנע מתשלום דמי השכירות, ולאחר מכן – קרי: אחרי שהמשיב יבוא לממש את זכותו לפירוק השיתוף בדירה, כמותווה בהסכם – לדרוש כי הדירה תיחשב כתפוסה על ידו ותימכר ככזאת. דומני כי בנסיבות המקרה דנן, אין לראות במבקש, בעודו נמנע מלשלם למשיב את דמי השכירות (או דמי השימוש) – תוך שהוא מפר את הסכם השיתוף, שדינו כדין פסק דין חלוט – כמי שמחזיק בדירה, חינם-אין-כסף, חזקה בלעדית בהסכמת המשיב. נראה, כי הסכמה מעין זו מעולם לא ניתנה. יתרה מכך: הסכמת המשיב לחזקה בלעדית כאמור, ככל שהיתה כזאת, פקעה מאליה כאשר המשיב בא לממש את זכותו לפירוק השיתוף בדירה על פי הסכם השיתוף, שכאמור קיבל תוקף של פסק דין. מסקנות משפטיות אלה עולות בבירור מהאמור על ידי כל אחד משלושת שופטי המותב שדן בעניין אדמיר (הנשיא מ' שמגר, המשנה לנשיא מ' בן פורת, והשופט ש' לוין) – ואסתפק בלומר אך זאת.

15.מטעמים אלו, ספק גדול בעיניי אם ניתן לראות במבקש שותף מחזיק אשר החזיק בדירה חזקה בלעדית בהסכמת המשיב לעניינו של סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר.

16.צדק אפוא בית המשפט המחוזי בקבעו כי סיכויי הערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה הינם נמוכים מאד. חסד עשה בית המשפט המחוזי עם המבקש בהחליטו בכל זאת להיעתר לבקשתו בדבר עיכוב הביצוע – בתנאים שקבע. המבקש הניח לפניי בקשה להסיר תנאים אלה בשל מצבו הכלכלי ולאפשר לו ליהנות מעיכוב הביצוע חינם-אין-כסף. ברם, מצבו הכלכלי הרעוע של המבקש אינו יכול להצדיק פגיעה בזכויותיו של המשיב, שבידיו פסק דין אשר כפי הנראה לא ישונה ויוסיף לעמוד על כנו.

17.אשר על כן, בקשת רשות הערעור שהמבקש הניח לפניי נדחית בזאת, ועמה נדחית גם בקשתו לסעד ארעי. משלא נתבקשה תשובה, לא אעשה צו להוצאות.