בע"מ 7982/19 פלוני נ. פלוני

1.

המבקש והמשיבה הכירו בשנת 2001 כאשר לשניהם ילדים מנישואים קודמים. הצדדים עברו להתגורר בדירה שכורה יחד בשנת 2003 וביום 4.11.2010 חתמו השניים על הסכם ממון שאומת על ידי נוטריון (להלן: הסכם 2010 או ההסכם ). בשנת 2013 עברו להתגורר בבית הרשום על שם המבקש (להלן: הבית ). בשנת 2017 עלו היחסים על שרטון, וביום 18.4.2017 המבקש שלח למשיבה מכתב לגבי סיום הקשר בין הצדדים (בהתאם להסכם), שבגדרו התבקשו המשיבה וילדיה (להלן: הילדים ) לעזוב את הבית. המשיבה והילדים לא עשו כן, ובהמשך לכך, הגיש המבקש תביעה לסילוק יד נגדם (להלן: תביעת הפינוי ). כארבעה חודשים לאחר מכן, הגישה המשיבה תביעה לביטול ההסכם (להלן: התביעה לביטול ההסכם ).

2.

בפסק דין מיום 27.12.2018 דחה בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (כב' סגן הנשיאה נ' פישר ) את התביעה לביטול ההסכם וקיבל את תביעת הפינוי. בפסק הדין צוין כי ביום 20.4.2018 (ומעיון במסמכי התיק נראה כי מדובר בטעות ומדובר ביום 30.4.2018) התקיים דיון בשני ההליכים, חלקו מחוץ לפרוטוקול, ובגדרו הוסכם כי הילדים יפנו את הבית. בפרוטוקול אותו דיון צוין כי באי כוח הצדדים הצהירו כי הם מסכימים למתן צו לסיכומים בכלל התביעות והסוגיות שלפני בית המשפט וכי על סמך הסיכומים שבכתב יינתן פסק דין. בהמשך לדברים אלה, ציין בית המשפט בפסק דינו כי הצדדים הסכימו לוותר על ניהול הליך הוכחות. בית המשפט דחה את טענות המשיבה לשיתוף רכושי בפועל, וקבע כי התצהירים שהוגשו מטעמה, של חברי בני הזוג, לא יכולים לשמש כראיה להוכחת טענותיה (שכן חלק גדול מהם נקט לשון זהה) וכי לא הוצגו ראיות אחרות לתמיכה בהן. אשר לתוקף ההסכם, בית המשפט דחה את טענות המשיבה באשר להיעדר גמירות דעת ומסוימות, כמו גם את טענותיה לפגמים בהסכם, וקבע כי היא לא עמדה בנטל להוכחתן. נוכח כל האמור, בית המשפט קבע כי ההסכם תקף והורה למשיבה לפנות את הבית תוך 30 ימים ממועד מתן פסק הדין.

3.

המשיבה ערערה על פסק הדין, וביום 5.11.2019 בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטים מ' ברנט , ו' פלאוט ו צ' ויצמן ) קיבל את הערעור. נקבע כי לא היה מקום לתת בענייננו פסק דין בהסתמך על סיכומי הצדדים בלבד, בין אם מתווה זה הוסכם על ידי הצדדים ובין אם מדובר בהצעת בית המשפט. בית המשפט המחוזי מצא כי בפסק דינו, בית המשפט לענייני משפחה קבע הלכה למעשה ממצאי עובדה ומהימנות לגבי התצהירים שצורפו לתביעת המשיבה, וזאת מבלי שהמשיבה או המצהירים מטעמה נחקרו. צוין, כי למרות שערכאת הערעור נוטה ככלל שלא להתערב בקביעות עובדתיות, נטייה זו מצומצמת יותר כאשר עסקינן בפסק דין המתבסס בעיקר על ראיות חפציות. בית המשפט ציין כי ההכרעה במחלוקות העובדתיות שהתעוררו בהליך דנן הייתה טעונה בירור עובדתי וניהול הליך הוכחות, שבגדרו בית המשפט לענייני משפחה יוכל להתרשם בין היתר ממהימנות המצהירים. לפיכך, הורה בית המשפט המחוזי על ביטול פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה ועל החזרת הדיון לבית משפט זה לקיום הליך הוכחות.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקש טוען כי עניינו מעלה שאלה בדבר היכולת של צד מיוצג לחזור מהסכמה דיונית, ובפרט כאשר מדובר בדיני משפחה. המבקש טוען כי טענות המשיבה בערעורה לגבי פגמים בהסכמות שהושגו בדיון מיום 30.4.2018 אינן משקפות את המציאות וכי היא מנועה מלטעון אותן. לטענתו, המשיבה הסכימה לוותר על שלב ההוכחות באופן מודע ומחושב – ותוך שהיא מיוצגת, וערעורה על ההסכמה הדיונית האמורה נבע רק מתוצאת פסק הדין. עוד נטען כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי מנוגד לכלל שלפיו צדדים רשאים להתנות על אופן הבאת הראיות בהליך בעניינם. המבקש מוסיף וטוען כי בית המשפט לענייני משפחה רשאי היה להסיק מסקנות בדבר מהימנות הצדדים על בסיס החומרים שהונחו לפניו; כי בית המשפט לא הסתמך על התצהירים, גם לא מטעמו; וכי בניגוד לקביעות בית המשפט המחוזי בדבר אי-הגשת תצהיר בתמיכה לתביעת הפינוי, הוא הגיש תצהיר במסגרת כתב ההגנה לתביעה לביטול ההסכם.

5.

התבקשה תשובת המשיבה. לטענתה, הבקשה דנן אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית כדרישת הפסיקה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", ואף לא נגרם עיוות דין למבקש. המשיבה סומכת ידיה על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, ובפרט על הקביעה שלפיה בית המשפט לענייני משפחה קבע ממצאי עובדה ומהימנות מקום שלא היה עליו לעשות כן. בנוסף, המשיבה טוענת כי נפלו טעויות נוספות בפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה, לגבי אופי השיתוף בין בני הזוג ולגבי תוקף ההסכמים שנערכו ביניהם, אשר גם הן מצדיקות לשיטתה את תוצאת פסק הדין של בית המשפט המחוזי.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובת המשיבה, ובצרופותיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות לערער ב"גלגול שלישי" תינתן במשורה, מקום שבו עולה שאלה משפטית החורגת מעניינים של הצדדים, או כדי למנוע עיוות דין (בע"ם 5945/19 פלוני נ' פלוני , פסקה 5 ( 31.12.2019 ); ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ , פ''ד לו(3) 123, 128 (1982)). המקרה דנן לא בא בקהלי המקרים האמורים. רוב חיציו של המבקש מכוונים לכך שהקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי חורגות מההסכמה הדיונית בינו לבין המשיבה שקיבלה תוקף בהחלטה מיום 30.4.2018, ושבמסגרתה הסכימו הצדדים לקבלת הכרעה בעניינם בכלל התביעות והסוגיות שלפני בית המשפט על בסיס הסיכומים שבכתב. בהקשר זה טוען המבקש כי המשיבה בערעורה על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה ניסתה לסגת מההסכמה הדיונית האמורה, מכיוון שלא השלימה עם תוצאת פסק הדין. ברם, טענותיה של המשיבה בדבר פגמים שנפלו לכאורה בהסכמתה להסדר הדיוני האמור לא התקבלו על ידי בית המשפט המחוזי (ואלו לא הוכרעו למעשה, ראו סעיף 8 לפסק הדין). החלטתו להחזיר את הדיון בתיק לבית המשפט לענייני משפחה לצורך ניהול הליך הוכחות נבעה ממסקנתו כי בנסיבות העניין המחלוקות בין הצדדים בענייננו מחייבות חקירת הצדדים, אשר באמצעותה ניתן היה לקבוע ממצאי עובדה ומהימנות. בהמשך לכך נפסק כי מסקנות בית המשפט לענייני משפחה התבססו על ממצאי מהימנות של מצהירים, כאשר אלה לא נחקרו; וכי לא ניתן היה לפסול תצהירים שהוגשו מטעם המשיבה רק בשל תוכנם. בנסיבות אלו, אף בהינתן הכלל שלפיו לא בנקל יתערב בית המשפט בהסדרים דיוניים, לא ראיתי לתת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, שיישם את הדין הקיים בדבר סמכותו של בית המשפט לסטות מהסדרים כאמור במקרים מסוימים (ראו למשל רע"א 3915/04

איילון חברה לביטוח בע"מ נ' אטיאס , פסקה 4 (17.5.2005); רע"א 6092/04 י. מזרחי קבלנות כללית בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ פ"ד נט(2) 198, 208 (2004) ).

הבקשה נדחית אפוא. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.