בע"מ 7991/17פלוני נ. פלוני

1.

נגד המבקש 1 (להלן: המבקש ) מתנהל הליך משמעתי בבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בחיפה. ברקע ההליך המשמעתי, תביעה להשבת כספים שהגיש אביו של המבקש נגד המבקש ונגד אחיו, המשיב 2 (להלן בהתאמה: האב ו- האח ), בטענה כי אלה האחרונים נטלו כספים מחשבון הבנק של האב בשוויץ. תביעת האב התקבלה, ובמסגרת פסק הדין נקבעו ממצאים לחובת המבקש. ערעור ובקשת רשות ערעור שהגישו המבקש והאח נדחו. לאחר שהפך פסק הדין לחלוט, פנה האב בתלונה ללשכת עורכי הדין, והמשיבה 1, ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין מחוז חיפה (להלן: הוועדה ), הגישה קובלנה נגד המבקש.

2.

במסגרת ההליך המשמעתי ביקשה הוועדה להציג את פסקי הדין וכן ראיות שונות ששימשו בתביעת ההשבה, כראיות מטעמה. בדיון שהתקיים לפני בית הדין המשמעתי נקבע כי הדיון לפניו יתנהל בדלתיים סגורות, וכי הראיות הקשורות בהליכים השיפוטיים יוגשו רק לאחר שיינתן אישור של בית המשפט להשתמש בהן.

3.

הוועדה הגישה אפוא לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה בקשה למתן אישור להשתמש במסמכי בית המשפט במסגרת הליך משמעתי המתנהל כנגד המבקש. המבקש התנגד לבקשה, וטען כי ההליכים לפני בית המשפט לענייני משפחה אסורים בפרסום ולפיכך אין לאפשר לוועדה להשתמש בהם.

4.

בית המשפט לענייני משפחה (השופט ב"צ ברגר ) נעתר לבקשת הוועדה. נקבע כי אמנם ענייני משפחה נדונים ככלל בדלתיים סגורות ולפיכך אסורים בפרסום, אך אין בכך כדי למנוע מבית הדין המשמעתי לעיין במסמכים השונים משום שגם הדיונים בבית הדין המשמעתי יכולים להתנהל בדלתיים סגורות, וממילא כך הורה בית הדין המשמעתי המחוזי בעניינו של המבקש.

5.

ערעור שהגיש המבקש לפי סעיף 70ד(א) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984, נדחה. בית המשפט המחוזי (מפי השופטת א' אלון , בהסכמת השופטים ס' ג'יוסי ו- ח' שרעבי ) קבע כי חשיפת המסמכים השונים נדרשת לצורך קיומו של הליך משמעתי תקין, הוגן ויעיל. טענותיו השונות של המבקש, בהן הטענה כי אין אינטרס ציבורי בקיום ההליך המשמעתי וכן הטענה כי הוועדה פעלה בשיהוי ניכר, נדחו בעיקר משום שמקומן של הטענות להתברר הוא בגדרי ההליך המשמעתי. גם הטענה לעשיית דין עצמית מצד הוועדה בכך שלא פנתה מראש לקבל את אישורו של בית המשפט נדחתה. בית המשפט העיר כי אמנם נכון היה כי הוועדה תקדים פנייה לבית המשפט עוד בטרם הוגשה הקובלנה (במסגרתה נעשה שימוש במסמכים), אך כי אין הדבר יכול להוביל לדחיית הבקשה ולאיסור שימוש במסמכים בגדרי ההליך המשמעתי, שכן תוצאה כזו תהיה בלתי סבירה.

6.

על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור אשר עיקר הטענות בה מופנה כנגד דחיית הטענה בנוגע לעשיית דין עצמית. כך נטען כי בית המשפט המחוזי טעה בדחותו את הערעור חרף קביעתו כי הוועדה טעתה משלא פנתה מראש לקבל את אישורו של בית המשפט לשימוש במסמכים השונים, וכי לא היה מקום לתת "הכשר בדיעבד" לאופן התנהלות זה. נטען כי ענין זה כשלעצמו הוא בעל חשיבות עקרונית באשר מדובר בשאלה של כיבוד חוק על ידי רשות מינהלית, ולפיכך יש הצדקה לרשות ערעור. בנוסף נטען כי בית המשפט טעה בדחותו את טענות השיהוי והעדר האינטרס הציבורי בהעמדה לדין משמעתי.

דיון והכרעה

7.

לאחר עיון הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

8.

למעשה, אף שנראה שבגדרי בקשת רשות הערעור זנחו המבקשים את הטענה העיקרית שעמדה בבסיס ההליכים עד כה, מעוררת הבקשה את השאלה האם יכול בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין להידרש למסמכים ששימשו בהליך המשפטי שהתנהל בין הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה במסגרת ההליך המשמעתי, וזאת בשים לב לאיסור הפרסום החל על הליכים מסוג זה.

9.

על שאלה זו יש להשיב בחיוב. בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין הוא בית דין סטטוטורי שהוקם בחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: החוק ), והוא רשאי - לפי סמכותו הקבועה בסעיף 67 לחוק - לקבל כראיה קביעות שנקבעו בפסק דין סופי של בית משפט בהליכים אזרחיים (על"ע 2/70 פרנקל נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, תל אביב , פ"ד כד(1) 729, 736 (1970)) . העובדה כי ההליכים בענייננו מקורם בענייני משפחה ולפיכך חל עליהם ככלל איסור פרסום, אינה משנה לענין זה, שכן כפי שקבע בית המשפט לענייני משפחה - גם בית הדין המשמעתי יכול לדון בדלתיים סגורות ולאסור פרסום, כפי שאף נעשה בענייננו, ועל כן לא מתעורר כל קושי.

10.

ספק בעיניי אם כלל נכון היה לבחון את הסוגיה מלכתחילה מנקודת המבט של איסור פרסום. איסור פרסום של הליכים אין פירושו כי ההליכים אינם קבילים כראיה, וברי כי השימוש שנעשה בהליכים אסורים בפרסום במסגרת הליכים משפטיים אחרים אינו מחייב את פרסומם ברבים. למעשה, ככל שישנה מניעה מלהשתמש בראיות מסוימות בשל פגיעה בפרטיות, הרי שמקורה הוא בסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, הקובע כי ככלל חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות (כהגדרתה בסעיף 2 לחוק זה) יהיה פסול לשמש ראיה בבית משפט ללא הסכמת הנפגע; וברי כי ענייננו אינו נכנס לגדרי סעיף זה.

11.

בהקשר זה אציין, כי אני ער להחלטת ועדת האתיקה מס' 273/12 לפיה "מסירת תלונה לוועדת האתיקה היא בגדר פרסום ולפיכך, אם חל על הדברים איסור פרסום עלולה מסירת הדברים לוועדת האתיקה להיות הפרה של איסור הפרסום". החלטה זו, כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי סויגה בהחלטה מאוחרת יותר (את/171/15), ולטעמי בדין סויגה. ועדת האתיקה המחוזית אליה מוגשות תלונות היא ועדה סטטוטורית המוסמכת לברר תלונות על עבירות משמעת (באמצעות פרקליט הפועל ליד הוועדה, סעיף 18ג לחוק) וכן להגיש קובלנה (סעיף 63 לחוק). לפיכך, קשה להלום את הטענה כי תלונות המוגשות לוועדה - שבהליך המשמעתי היא משמשת כגוף תביעתי ממש - הן בבחינת פרסום החותר תחת אסור הפרסום, ובהתאם ספק בעיניי אם הוועדה פעלה שלא כדין בעת הגשת הקובלנה רק משום שלא פנתה קודם לכן או במקביל לבית המשפט לענייני משפחה.

12.

לנוכח האמור, נקל גם לראות כי טענתם העיקרית של המבקשים לפיה לנוכח קביעתו של בית המשפט כי הוועדה הייתה צריכה לפנות עוד קודם להגשת הקובלנה לבית המשפט לענייני משפחה, בקשתה לאישור השימוש במסמכים השונים צריכה הייתה להידחות - אין בה ממש, וזאת בנוסף לכך שאין בה ענין עקרוני המצדיק כשלעצמו מתן רשות ערעור ב"גלגול שלילי".

13.

ואשר ליתר הטענות שהועלו בבקשת רשות הערעור בנוגע לשיהוי והעדר אינטרס ציבורי, אין לי אלא לחזור על דבריי הערכאות הקודמות לפיהן מקומן הנכון של הטענות להתברר הוא בפני בית הדין המשמעתי.

14.

מכל האמור לעיל, דין בקשת רשות הערעור להידחות. ממילא מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה בצדה. המבקש יישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 3,000 ₪.