בע"מ 7996/15 בע"מ 7996/15

1.

אב ובנו רכשו שני נכסי מקרקעין יחדיו. בשני הסכמים שערכו ביניהם קבעו, כי הזכויות בנכסים יירשמו על שם שניהם. לצד זאת קבעו, כי על אף הרישום המשותף, תועברנה זכויותיו של האב בנכסים לבנו ללא כל תמורה מצִדו של הבן. כעבור זמן מה נפטר הבן. יורשיו טענו לזכויות מלאות בנכסים, ואילו האב טען כי כלל לא העניק את הנכסים במתנה לבן, וכי גם אם התחייב להעניקם במתנה אזי הוא חוזר בו מהתחייבותו. זו תמצית ההשתלשלות העובדתית הרלוונטית לענייננו.

2.

האב, הוא המבקש בבקשת רשות ערעור זו, הגיש תביעה לבית משפט השלום שהועברה מאוחר יותר לבית משפט לענייני משפחה, וביקש את פירוק השיתוף בנכסים, כמו גם תשלום מחצית מדמי השכירות שהתקבלו בעבור השימוש בנכסים ושלא הועברו לו מאז פטירת הבן. בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופטת ש' היימן ) דחה את תביעתו של האב. ראשית, דחה בית המשפט את הטענה כי האב כלל לא העניק או לא התכוון להעניק במתנה את הנכסים לבנו. שנית, קבע בית המשפט, כי האב העביר במתנה את זכויותיו האובליגטוריות בנכסים והעברת המתנה הושלמה. בית המשפט דחה את הטענה כי ההסכמים גיבשו רק התחייבות להעברת הנכסים ולפיכך יכול האב לחזור בו מהתחייבות זו. הודגש, כי בעת שנערכו ההסכמים בין האב לבין הבן טרם נרשמו הנכסים על שם שניהם, ומשכך לא היו לאב זכויות קנייניות בנכסים שהוא יכול היה להעבירן. על כן, ובהסתמך על ההלכה שנפסקה בע"א 1284/92 רתם נ' רתם , פ"ד מט(5) 257 (1996) (להלן: ענין רתם ), נקבע כי המתנה הושלמה בסמוך למועד נתינתה, וכי האב לא יכול עוד לחזור בו מן המתנה.

עם זאת, בבחינת למעלה מן הצורך, קבע בית המשפט כי גם אם היה מדובר בהתחייבות לתת מתנה, שאז הייתה קיימת אפשרות לנותן המתנה לחזור בו מן ההתחייבות (סעיף 5 לחוק המתנה, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק המתנה ) ), אין האב יכול לחזור בו מההתחייבות בנסיבות הענין. בהקשר זה הודגש, כי האב טען מלכתחילה כי חתימתו על ההסכמים הייתה מזויפת והוא כלל לא התכוון להעניק מתנה - טענה שנדחתה - ועל כן טענתו האחרת לפיה הוא יכול לחזור בו מן ההתחייבות היא בבחינת טענה עובדתית סותרת. ובנוסף, נקבע כי האב לא הוכיח את התנאים האחרים המאפשרים לו לחזור בו מהתחייבותו לתת מתנה, שלהתקיימותם טען, ביניהם התנהגות מחפירה של מקבל המתנה והרעה ניכרת במצבו הכלכלי של נותן המתנה (סעיף 5(ג) לחוק המתנה).

3.

ערעור שהגיש האב לבית המשפט המחוזי נדחה (כב' השופטים ש' שטמר ,

ר' למלשטרייך וד"ר ע' זרנקין ), ומכאן בקשת רשות הערעור שלפני. בגדרי הבקשה טוען האב כי היה על בית המשפט לענייני משפחה לקבוע כי ההסכמים בין האב לבין הבן גיבשו התחייבות לתת מתנה וכי מן העובדה שהנכסים טרם נרשמו על שמם באותה העת לא נכון היה לגזור את המסקנה כי האב העביר את זכויותיו האובליגטוריות וכי העברת המתנה הושלמה. בענין זה נסמך האב על פסק הדין בע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש וקולניאל חברה בע"מ , פ"ד נז(2) 385 (2003) (להלן: ענין גנז ) שם נקבע, בין היתר, כי יש לקבוע את סיווגה של עסקה - התחייבות להעביר זכויות קנייניות או העברת זכויות אובליגטוריות - לפי לשון החוזה ותכליתו, וכי אין הדבר מוכרע אך לפי השאלה האם יש למעביר זכויות קנייניות בנכס או שמא אלה טרם התגבשו. האב טוען כי פסק הדין בענין גנז

גובר על פסק הדין בענין רתם , שעליו כאמור נסמך בית המשפט לענייני משפחה, משום שהוא ניתן בהרכב של שבעה שופטים והוא גם מאוחר יותר לפסק הדין בענין רתם . נטען כי העובדה ששני פסקי הדין סותרים זה את זה מצריכה הכרעה ברורה של בית משפט זה, ומכאן שיש ליתן רשות ערעור.

דיון והכרעה

4.

לאחר העיון הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, וזאת על אף שיש ממש בטענתו המשפטית-עקרונית של האב.

5.

אכן, כפי שטוען האב, בענין גנז נקבע, בין היתר, כי אין מקום לסיווג "אוטומטי" של עסקה בהתבסס אך ורק על מצבת הזכויות של המעביר (במקרה שם, המוכרת; ובענייננו, נותן המתנה). נקבע כי סיווגה של עסקה נעשה בראש ובראשונה בהתאם לכוונת הצדדים כפי שהיא משתמעת מלשון החוזה ומתכליתו ( שם , בעמ' 393, 411): יש שצדדים לחוזה התכוונו לקבוע כי הממכר או דבר המתנה הוא זכויות אובליגטוריות, ויש שצדדים לחוזה התכוונו לקבוע כי הממכר או דבר המתנה הוא זכויות קנייניות; שני המצבים אפשריים הם. אמנם, אם המעביר איננו בעל הזכויות הקנייניות בנכס המועבר, אין העסקה הקניינית יכולה להסתיים מיד. אך המסקנה במקרה זה לא חייבת להיות כי הצדדים התכוונו להעביר זכויות אובליגטוריות (ומכאן כי העברתן נשלמה בסמוך לאחר מכן). המסקנה יכולה להיות גם, כי הצדדים התכוונו להעביר זכויות קנייניות, לאחר שאלה תתגבשנה, ועל כן מדובר בהתחייבות להעביר זכויות קנייניות :

"בעניין

רתם וכן בפסקי הדין האחרים הנזכרים לעיל הייתה נקודת המוצא כי הזכות שבידי נותן המתנה משפיעה באופן מכריע על מהותו של 'דבר-המתנה'. נראה כי נקודת מוצא זו אין לה עוד מקום לאחר פסק-דינו של בית משפט זה [בענין גנז ], שכן בענין גנז

נקבע כי מושא העיסקה במקרקעין ייקבע על-פי כוונת הצדדים, ואילו השאלה מה הן הזכויות שהיו בידי המוכר בעת עשיית העיסקה, אינה מכריעה את הכף... []נותן המתנה, כמו כל אחד אחר העושה עיסקה במקרקעין, יכול לתת יותר או פחות מן הזכויות שיש לו ב'דבר-המתנה' בעת הנתינה. כך למשל יכול ראובן להתחייב להקנות זכות במקרקעין, לכשזו תגיע לידיו, אך שהוא עצמו איננו בעל הזכות באותה העת. במילים אחרות, הזכות שיש בידי נותן המתנה במועד הנתינה אינה תוחמת, כשלעצמה, את מהותו של 'דבר-המתנה' הניתן" (ע"א 6439/99 "טפחות" בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' פרח , פ"ד נח(2) 106 (2003) (להלן: ענין טפחות )).

הנה כי כן, יש ממש בטענת האב כי בעקבות פסק הדין בענין גנז

אין עוד מקום למסקנה לפיה אם נותן המתנה איננו בעל הזכויות הקנייניות אין הוא יכול להעביר אלא את זכויותיו האובליגטוריות. הדבר תלוי כאמור בכוונת הצדדים להסכם. ברצותם יעבירו זכויות אובליגטוריות וברצותם יתחייבו להעביר זכויות קנייניות.

6.

בענייננו, כאמור, קבע בית המשפט לענייני משפחה, בין היתר, כי משום שהאב לא היה בעל זכויות קנייניות בנכסים הרי שהוא העביר את זכויותיו האובליגטוריות ומכאן שהעברת המתנה הושלמה בסמוך לאחר עריכת ההסכמים. לדרך מסקנה זו, כמבואר, לא היה מקום. על בית המשפט היה לבחון את לשון ההסכמים בין האב לבין בנו ואת תכליתם, ולקבוע האם התכוונו השניים להעביר זכויות אובליגטוריות או קנייניות.

7.

אך על אף האמור, בנסיבות המקרה לא מצאתי מקום ליתן רשות ערעור, וזאת מן הטעמים הבאים: ראשית, בניגוד לטענת האב, המצב המשפטי אינו מצריך הבהרה. כאמור, בית משפט זה אמר את דברו בשאלה העקרונית והכריע כדעת האב (ענין גנז וענין טפחות

הנזכרים). ושנית - וזה העיקר - אף אם היה נקבע שהאב רק התחייב להעביר זכויות קנייניות ולא העביר בפועל זכויות אובליגטוריות, לא היה הדבר מסייע בידי האב, שכן בית המשפט לענייני משפחה קבע במפורש, כי גם אם היה מדובר בהתחייבות לתת מתנה ולא בהעברת מתנה שהושלמה, לא היה זכאי האב לחזור בו מהתחייבותו משום שהוא לא הוכיח את התנאים הנדרשים לכך לפי חוק המתנה. המדובר בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, שאין מקום לשנותן; ובחינתן ודאי לא מוצדקת במסגרת "גלגול שלישי".

8.מן הטעמים הללו לא ראיתי להיעתר לבקשה. הבקשה נדחית, ומשלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.