בע"מ 8037/20 פלוני נ. פלוני

1.

המבקשות הן בנותיו של המנוח, אשר נפטר בשנת 2016 (להלן: המנוח ) . לאחר פטירתו הגישו המבקשות בקשה למתן צו ירושה, ואמן של המשיבות, בת זוגו של המנוח (אף היא נפטרה מאז; להלן: המנוחה ), הגישה בקשה לקיום צוואה, בהתבסס על מסמך הנושא את התאריך 14.8.1994, בכתב ידו, בכותרת "הסכם שותפות של [המנוח] ו[המנוחה]" (להלן: המסמך ) . המבקשות התנגדו לבקשה זו. בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' אילוטוביץ' סגל ) קיבל את התנגדות המבקשות. נקבע כי המסמך אמנם נחזה להיות צוואה משותפת (ולא הדדית) אולם הוא אינו עונה על הדרישות הקבועות בחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה ) להכרה בצוואה מסוג זה . עוד נמצא כי מסמך נוסף שהוצג לבית המשפט בכתב ידה של המנוחה ובחתימתה, משנת 1985 – בכותרת "צוואה" – מלמד כי המנוח והמנוחה לא התכוונו כי המסמך יהיה משום צוואה משותפת ולא הונחו ראיות אחרות שיכולות לתמוך במסקנה זו; וכי ההסכם אינו תקף משום שהוא מנוגד להוראת סעיף 8(א) לחוק הירושה, שאינו מאפשר לאדם לקבוע את דרכי חלוקת רכושו אחרי מותו בחוזה. לכך הוסיף בית המשפט כי גם בכל הנוגע למנוח לא ניתן לראות במסמך כצוואתו. למרות שנקבע כי ניתן לראות בשם המנוח שנכתב על גבי המסמך כחתימתו באותה עת, בית המשפט מצא כי לא הוכח שהתגבשה אצל המנוח גמירות הדעת הנדרשת להכרה במסמך כצוואה. על רקע הנימוקים האמורים נדחתה הבקשה לקיום המסמך כצוואת המנוח והתקבלה הבקשה למתן צו ירושה.

2.

ערעורן של המשיבות על פסק הדין התקבל וערעור שכנגד שהגישו המבקשות (שהתבסס בעיקרו על טעמים נטענים נוספים המצדיקים את מסקנת בית המשפט לענייני משפחה) – נדחה. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיא ש' שוחט , והשופטים ע' רביד ו נ' שילה ) פסק כי התשתית העובדתית שהונחה לפני בית המשפט לענייני משפחה מגלה כי המסמך עונה על כל הדרישות הצורניות של צוואה בכתב יד, לרבות הדרישה בדבר חתימת המנוח. אשר לקביעות לגבי אומד דעתו של המנוח לגבי המסמך נמצא כי חרף כותרתו אין לראות בו כ"הסכם" מבחינה מהותית בנסיבות העניין; כי המסמך כולל הוראות הנחלה אופרטיביות ברורות, שתחולנה לאחר מותו של המנוח; וכי מטעמים אלה גם אין להחיל בעניינו את האיסור הקבוע בסעיף 8 לחוק הירושה. אשר על כן בית המשפט המחוזי קבע כי המנוח גמר בדעתו לצוות כפי שציווה במסמך ובהתקיים הדרישות הצורניות כאמור ביחס אליו – יש לראות במסמך כצוואתו ולהיעתר לבקשה לקיום צוואה. טענות המבקשות בערעור שכנגד נדחו.

3.

מכאן הבקשה שלפניי שבה נטען כי בפסק הדין של בית המשפט המחוזי לא ניתן משקל מספק לכותרת המסמך, שהגדירה אותו כ"הסכם" וכי לכל הפחות הכתרתו ככזה הייתה צריכה להעביר את נטל הראיה בדבר מהות המסמך למשיבות – ובו הן לא עמדו. לגופם של דברים נטען כי המסמך לא עומד הן בדרישות הצורניות הקבועות בדין להכרה בצוואה (ובפרט בדרישת החתימה), הן בדרישת גמירות דעתו של המצווה. עוד נטען כי לא היה מקום להכיר במסמך כצוואתו של המנוח שעה שגם המנוחה חתומה עליו, מבלי לתת את הדעת לנפקויות האפשריות שיש לחתימתה זו. המבקשות מוסיפות וטוענות כי דחיית טענותיהן בערעור שכנגד לא נומקה כנדרש וכי לא הונח טעם לביטול התוצאה שאליה הגיע בית המשפט לענייני משפחה, לאחר שזה האחרון התרשם מהעדויות שנשמעו לפניו.

4.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות בהתאם לתקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים, ורשות לערער אינה נדרשת כדי למנוע עיוות דין.

הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.