בע"מ 8045/21 פלוני נ. פלוני

1.

בשנת 2002 ערך אביה של המבקשת (להלן: המנוח ) צוואה משותפת והדדית יחד עם אמה של המבקשת, בה נקבע כי עיזבונו של כל אחד מהם יועבר לבן הזוג שייוותר בחיים, ואם בן הזוג לא יהיה בחיים באותה עת – יחולק העיזבון בין שלוש מתוך ארבעת בנותיהם (להלן: הצוואה הראשונה ). בשנת 2011 מונה לאמה של המבקשת אפוטרופוס בשל מצבה הקוגניטיבי (להלן:

החסויה ). בשנת 2013 ערך המנוח צוואה חדשה בה הותיר את כל רכושו למשיב, הוא נכדו של המנוח, ובתמורה קבע כי המשיב ישלם סכום כספי לנכדים אחרים המנויים בצוואה (להלן: הצוואה המאוחרת ). בשנת 2016 נפטר המנוח, ובעקבות זאת הגישה החסויה בקשה לקיום הצוואה הראשונה והמשיב מצדו הגיש בקשה לקיום הצוואה המאוחרת; לצד זאת הגישו המבקשת והחסויה התנגדות לקיום הצוואה המאוחרת, והשיב התנגדות לקיום הצוואה הראשונה. משכך הועבר הדיון לבית משפט לענייני משפחה בראשון לציון.

2.

ביום 25.11.2020 דחה בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (כב' השופטת הבכירה א' שטיין ) את תביעתו של המשיב לקיום הצוואה המאוחרת ונתן צו לקיום הצוואה הראשונה. בית המשפט קבע שעל מנת לבטל את הצוואה המשותפת וההדדית יש להביא לידיעת השותף לצוואה את הודעת הביטול, ואולם, נוכח מצבה הקוגניטיבי הירוד של החסויה, לא ניתן היה להביא את הודעת הביטול לידיעתה. בנוסף, מצא בית המשפט על בסיס מכלול הראיות שהובאו לפניו, שקיים ספק אם הצוואה המאוחרת משקפת את רצון המנוח. בית המשפט חייב את המשיב בהוצאות משפט בסך של 25,000 ש"ח לכל אחת מהמתנגדות.

3.

על פסק דין זה הגיש המשיב ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, וביום 27.10.2021 התקבל פסק דין (כב' השופטים מ' ברנט , ח' קיציס , ו מ' קרשן ) בו הורה בית המשפט להחזיר את הדיון לבית המשפט לענייני משפחה, וזאת על מנת שיכריע בשאלה האם בעת עריכת הצוואה המאוחרת היה המנוח נתון להשפעה בלתי הוגנת מצד המשיב ואמו, מאחר שטענה זו הועלתה בכתב ההתנגדות שהוגש על ידי המבקשת והחסויה אך לא הוכרעה בפסק הדין. לצד זאת קבע בית המשפט כי טענות הצדדים בערעור שמורות להם.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקשת טוענת ששגה בית המשפט המחוזי כאשר הורה להחזיר את הדיון לבית המשפט לענייני משפחה, מכיוון שהשאלה בדבר השפעה בלתי הוגנת לא נטענה על ידי המשיב בכתב הערעור שהגיש, ומשכך הדבר עולה לכדי הרחבת חזית אסורה. עוד נטען כי בפסק יש כדי להעניק למשיב זכות דיונית חוזרת אשר אין הוא זכאי לה. המבקשת מוסיפה וטוענת כי ההליכים בבית המשפט לענייני משפחה ובבית המשפט המחוזי נמשכים שנים רבות באופן שיש בו לגרום לה לעינוי דין.

5.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים, ורשות לערער אינה נדרשת כדי למנוע עיוות דין.

סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.