בע"מ 8061/15 בע"מ 8061/15

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (עמ"ש 14416-06-15, כב' השופטים

ש' שטמר , ר' למלשטריך-לטר ו ע' זרנקין ), אשר דחה ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בחיפה (ת"ע 781-10-12, כב' השופטת ע' קצב-קרן ), בו נמחקה על הסף תביעת המבקשים.

1.

וזהו הרקע העובדתי הרלוונטי לבקשה שלפנינו: בין המבקשים למשיבים קיים סכסוך בדבר עזבונו של מנוח (להלן: המנוח ), אשר נפטר בשנת 1946. המבקשים טענו כי המנוח ערך צוואה לטובתם בה הוא מוריש להם את אדמותיו בכפר. משכך הגישו תביעה לבית משפט לענייני משפחה בחיפה, בבקשה למתן פסק דין הצהרתי לפיו צוואת המנוח תקפה. הצוואה עצמה איננה בנמצא, על כן ביקשו שתוקפה ייקבע על סמך מסמכים אחרים, ביניהם רישום אודות הצוואה ברשם הירושות בברזיל.

בית משפט לענייני משפחה מחק את תביעתם על הסף, ואף דחה את טענתם בדבר הורשת הקרקעות בצוואה, לגופה. המחיקה על הסף – מאחר שבפתיחת ההליך המבקשים פעלו בניגוד לתקנות הירושה, תשנ"ח-1998, שכן היה עליהם להגיש בקשה לצו קיום צוואה בצירוף או לאחר בקשה להוכחת צוואה, ולא לפנות בתביעה ישירה לבית המשפט לענייני משפחה (ראו: תקנות 13 ו- 14(ב)(3) וסעיף 68(ב) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965). כן, נקבע כי המבקשים נמנעו מלצרף את כלל היורשים כנתבעים, ואף לאחר שהגישו כתב תביעה מתוקן, לא דאגו להמצאתו לכלל היורשים; וכי יש למחוק את התובענה גם מאחר ומתנהל הליך מקביל בעניין עזבונו של המנוח בבית הדין הכנסייתי. דחיית הטענה לגופה – מאחר שנקבע כי על פי סעיף 21 לפקודת הירושה משנת 1923, שחלה על ירושתו של המנוח נוכח מועד פטירתו, לא ניתן היה להוריש אדמות מסוג מירי – האדמות שהיו בידי המנוח – על פי צוואה, אלא על פי הדין. בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהוגש על הכרעה זו, על שני חלקיה. על כך הוגשה הבקשה שלפניי.

בבקשה זו, טוענים המבקשים כי טעה בית המשפט קמא בקביעתו בעניין סוג ההליך הנדרש למקרה זה. לעניין דחיית הטענות לגופן, טוענים כי על פי הפסיקה הנוהגת, יש לפרש בצמצום את ההגבלה הקבועה בפקודת הירושה על הורשת אדמות מירי. לצד זאת, הוסיפו וטענו, לראשונה בבקשה זו, כי על הקרקעות בנויים בתי מגורים של המבקשים, ומשכך, בהתאם לגישת הפרשנות המצמצמת, יש להכיר בהורשת האדמות בצוואה, על אף הקבוע בפקודה.

2.

לא מצאתי מקום להיעתר לבקשת המבקשים. תביעתם של המבקשים בבית משפט לענייני משפחה נמחקה על הסף מטעמים פרוצדוראליים מוצדקים, וכפי שנפסק בבית המשפט המחוזי, אין מקום להתערב בקביעה זו.

גם בקביעת בתי המשפט קמא בעניין תקפות הורשת האדמות בצוואה, לא מצאתי כי נפל פגם. אמנם עולה מפסיקתו של בית משפט זה גישה מצמצמת בפרשנותו של סעיף 21 לפקודת הירושה, הקובע כי לא ניתן להוריש אדמות מסוג מירי בצוואה ויורשיהן ייקבעו על פי הדין בלבד. גישה זו מסתמנת בדברי השופט כהן

בע"א 183/63 מנהל עזבון א' דומן נ' האפוטרופוס הכללי כמנהל רכוש הנעדר א' זלצברגר , פ"ד יז 2207 (1963), שם עמדתו אמנם היתה דעת מיעוט אך שופטי הרוב לא חלקו עליו בצד השלילי של האיסור:

"המטרה אשר עמדה לנגד עיני מאז ראשית עיוני בערעור זה: היא המטרה לקיים דברי המת ולא לסכל מילוי רצונו האחרון, אם רק תימצא דרך חוקית להימלט מגזירת החוק שצוואה אינה תופסת במירי. החיפוש אחד דרכים חוקיות שכאלה, והנטיה להרחיק לכת עד קצה גבול האפשרויות החוקיות, כדי לקיים דברי המת, אף כשריח מירי נודף מנכסיו שהשאיר אחריו, בולטים לעין כל בפסקי דין קודמים של בית־משפט זה (ראה ע"א 375/54, פד"י כרך י, ע' 486; ע"א 357/61) ואין בהם משום חידוש."

גישה זו באה לידי ביטוי גם בפסיקה מאוחרת יותר של בית משפט זה (ראו למשל: ע"א 494/70 נירנברג נ' נירנברג , פ"ד כה(1) 185, 189 (1971)). בהתאם לרוח זו, נפסק בערכאות המבררות כי במקרה בו נבנו על הקרקע מסוג מירי דירות שראויות היו להירשם כבית משותף, ובהינתן תחולתו של חוק בתים משותפים, תשי"ג-1952, שקבע אז כי הוראות דין המגבילות הורשה בצוואה לא יחולו על הדירה, יש להכיר בתוקפה של צוואה בה נקבעה הורשת מקרקעין מסוג מירי (ת"ע 1420/01 עזבון המנוח בבסקי נ' האפוטרופוס הכללי תל אביב , פ"מ תשס"ג(3) 412, 430 (2003), וראו גם: ת"ע 8710/02 עזבון המנוח אבוזגלו נ' היועמ"ש במשרד האפוטרופוס הכללי

(20.10.2003)).

אולם, על אף הסתמנותה של הגישה המצמצמת כאמור בפסיקה, ומבלי להביע עמדה באשר לגבולות הראויים לגישה זו, אין מקום להתערבות. לביסוס הטענה המשפטית נדרשת תשתית עובדתית. טענת המבקשים בדבר בתי מגורים הבנויים על הקרקעות – טענה שייתכן והיה בה בכדי להשפיע על פרשנות האיסור – עלתה לראשונה בבקשה זו. המבקשים לא העלו אותה בערכאה הדיונית, ואף לא חלקו על ממצא עובדתי סותר שנקבע, לפיו "הנכס נשוא המחלוקת פה הינו קרקע פנויה מעובדת ואינה דירת מגורים / בניין / בית משותף" (בעמ' 8 לפסק הדין).

טענה נוספת של המבקשים, שנטענה בכל ערכאה, היא שצוואת המנוח עוסקת בנכסים אחרים בנוסף לאדמות המירי המדוברות, ומשכך לא היה מקום למחוק את התביעה על הסף. גם בהקשר זה מצאתי כי בהתנהלות המבקשים היה כשל הוכחתי. המבקשים נמנעו מלהביא כל ראייה לקיומם של נכסים נוספים, ואף לא ציינו בכתב התביעה נכסים נוספים מעבר לקרקעות האמורות. משכך, צדק בית המשפט קמא בקובעו כי אין טעם בבירור התובענה. מעבר לכך ודי בכך – דין הבקשה להידחות הואיל והמבקשים לא נקטו בהליך הראוי; לא צירפו את כל הצדדים בעלי העניין; ולנוכח קיומם של הליכים נוספים.

3.

סוף דבר – הבקשה נדחית. בהעדר בקשת תגובה, אין צו להוצאות.