בע"מ 821/18 פלוני נ. פלוני

1.

בקשה לרשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים י' שנלר- סג"נ , ק' ורדי- סג"נ , ו -ע' רביד ) מיום 28.12.2017 בעמ"ש 56527-12-16, במסגרתה נדחה ערעור שהגישה המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו (השופטת א' ז'יטינצקי רקובר ) מיום 14.11.2016 בתמ"ש 3932-05-14.

2.

הצדדים נישאו ביום 15.9.2005 ולהם שני ילדים קטינים. עובר לנישואיהם, התגוררו הצדדים בדירה, אשר באותה עת הייתה רשומה על שם אמו של המשיב (להלן: הדירה ). ביום 28.8.2005 חתמו הצדדים על הסכם ממון בו נקבע כי למבקשת אין כל חלק בדירה (להלן: הסכם הממון ). הסכם הממון קיבל תוקף של פסק דין ביום 5.9.2005. ביום 30.4.2009 חתמו המשיב ואמו על תצהירי מתנה בהם אמו של המשיב העניקה לו את כל זכויותיה בדירה, והמשיב העניק לאמו את הזכויות בדירה שבה התגוררה (להלן: שתי ההעברות ). ביום 6.5.2009 דווחו שתי ההעברות למס שבח. ביום 14.6.2009 הגישו הצדדים לבית המשפט בקשה משותפת לביטול הסכם הממון (להלן: הסכם הביטול ), וביום 16.7.2009 קיבל הסכם הביטול תוקף של פסק דין. בחודש אוגוסט 2009 הגישו המשיב ואמו בקשה לבטל את שתי ההעברות ללא תמורה וזאת בשל חיובי המס, וביום 3.2.2010 חתמו המשיב ואמו על הסכם לביטולן. ביום 11.1.2012 חתם המשיב על הסכם עם אמו, בו הוסכם על ביצוע שתי ההעברות, וביום 17.4.2012 נרשם המשיב כבעל הזכויות בדירה. בחודש אוגוסט 2012 עזבו הצדדים את הדירה, ועברו להתגורר בשכירות בדירה אחרת בשעה שהם משכירים את הדירה. בחודש דצמבר 2013 נפרדו הצדדים, ובחודש מאי 2015 הם התגרשו.

בשנת 2014 הגישו הצדדים לבית המשפט לענייני משפחה שלוש תביעות: המבקשת הגישה נגד המשיב תביעה למזונות האישה ולמזונות קטינים ותביעה רכושית לאיזון משאבים, ואילו המשיב הגיש נגד המבקשת תביעה למשמורת משותפת. במסגרת התביעה הרכושית דרשה המבקשת, בין היתר, שייקבע כי היא זכאית למחצית מזכויות הבעלות בדירה. דרישה זו הינה מושא בקשת רשות ערעור זו. המבקשת טענה כי ביטול הסכם הממון מעיד על כך שכוונת המשיב הייתה שהדירה תהא משותפת ולא מוחרגת מהרכוש המשותף. לחיזוק טענתה, ציינה המבקשת כי הצדדים ערכו שיפוץ מקיף בדירה מכספים משותפים. מנגד, המשיב טען כי הסכים לבטל את הסכם הממון, הואיל ולא ייחס כל משמעות לביטולו. זאת, משום שלטענתו באותה עת לא היו לו זכויות בדירה, וגם אם הזכויות בדירה היו מועברות אליו, הדירה מוחרגת מהרכוש המשותף, הואיל והיא הוענקה לו כמתנה על ידי אמו. כמו כן, המשיב טען כי שיפוץ הדירה מומן באמצעות הלוואת משכנתא שהחזריה התקבלו מדמי שכירות שהועברו לצדדים מהשכרת הדירה.

בית המשפט קבע כי לא הוכחה כוונת שיתוף בדירה, ולא הוכח קיומו של "דבר מה נוסף" המעיד על כוונת שיתוף ספציפית בדירה הסותר את רישום הדירה. צוין, בין השאר, כי לאור חיי הנישואין הקצרים אשר נמשכו שמונה שנים, ולאור התנהלות הצדדים, לא הספיקו הצדדים ליצור שיתוף המצדיק קביעה שהמבקשת הינה בעלת מחצית מהזכויות בנכס ששייך למשיב. כן התקבלה גרסת המשיב לפיה הלה לא ייחס חשיבות לביטול הסכם הממון, וכי לא אוזכר בהסכם הביטול כי לצדדים חלקים שווים בדירה. כמו כן, נקבע כי השיפוצים שנעשו בדירה מומנו באמצעות כספי המשכנתא שנטלו הצדדים. באשר לתביעות הנוספות שהוגשו, נקבע כי המשמורת הקבועה על הקטינים תהא למבקשת בלבד, וכן נקבע גובה המזונות אותו נדרש המשיב לשלם למבקשת.

3.

על פסק דין זה הגיש כל אחד מהצדדים ערעור לבית המשפט המחוזי. המשיבה הגישה ערעור, בין היתר, בעניין ההכרה בזכויותיה בדירה, והמשיב הגיש ערעור בעניין חיובו בתשלום חלק מהחזרי הלוואה למבקשת, וכן בעניין גובה המזונות שנקבע. בית המשפט דחה את ערעור המבקשת באשר לזכויותיה בדירה בקבעו כי לא הוכחה כוונת שיתוף בדירה מצד המשיב ולא הוצג מצג של המשיב כלפי המבקשת לשיתוף הזכויות בדירה. בית המשפט הסתמך על קביעתו של בית משפט קמא לפיה המשיב ביטל את הסכם הממון כי לא ייחס חשיבות לביטולו, וכן ציין, בין היתר, כי עצם העובדה שהמבקשת לא דרשה את רישום מחצית הדירה על שמה בזמן שידעה שהזכויות בה עומדות להירשם על שם המשיב בלבד, מחזקת את גרסת המשיב. באותו פסק דין, נדחה ערעורו של המשיב באשר להחזרי ההלוואה, והתקבל ערעורו באשר לגובה המזונות.

4.

כעת מונחת לפני בקשה לרשות ערעור שהגישה המבקשת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי באשר להכרה בזכויותיה בדירה, אשר מהווה למעשה חזרה על הטענות שהועלו על ידה ונדחו בערכאות דלמטה. המבקשת מדגישה, בין השאר, כי נגרם לה עיוות דין, הואיל ובית משפט קמא לא ייחס חשיבות מספקת לביטולו של הסכם הממון בקבעו כי לא הוכח "דבר מה נוסף". לשיטתה, חתימה על הסכם ממון המחריג את הדירה וביטולו, אשר מבטל את ההחרגה, זהה למצבם של זוגות אשר לא ביצעו הליך זה. כמו כן, נטען כי שגה בית משפט קמא משלא נכנס לעובי הקורה באשר לביטוי שיעור השקעת המבקשת בדירת המגורים.

5.

לאחר עיון בבקשה ובפסקי הדין דלמטה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

6.

הבקשה אינה מגלה עילה המצדיקה מתן רשות ערעור ב" גלגול שלישי " - רשות אשר לא תינתן אלא במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית שהשלכותיה חורגות מעניינם הפרטני של הצדדים להליך (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינה של הבקשה נטוע כולו בנסיבות העובדתיות הקונקרטיות הקשורות לסכסוך בין המבקשת למשיב, והיא אינה מעוררת כל שאלה בעלת חשיבות כללית. אף לא שוכנעתי כי נגרם למבקשת עיוות דין, משכלל טענותיה זכו להתייחסותן של הערכאות הקודמות.

7.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובת המשיב, לא אעשה צו להוצאות.