בע"מ 8251/21 פלוני נ. פלוני

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 31.10.2021 (עמ"ש 32412-02-21, השופטים מ' ברנט , ע' כהן ו- מ' קרשן ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהוגש על פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון מיום 29.12.2020 (תלה "ם 45144-04-18, השופטת מ' פולוס ).

2.

המבקש והמשיבה הם בני זוג לשעבר, שנישאו בשנת 2005, ולהם שני בנים קטינים. בעקבות פרידתם, הגישו הצדדים תביעות רכושיות הדדיות לבית המשפט לענייני משפחה. התביעות עסקו בין השאר בבית במושב שבו התגוררו הצדדים (להלן: בית המגורים ) הרשום על שמם של הורי המבקש ובדירה נוספת שרשומה על שם המשיבה מאחר שהייתה בבעלותה עוד לפני הנישואין (להלן: הדירה ). יצוין כי התביעות הרכושיות נדונו במאוחד עם תביעות בעניין משמורת ומזונות לקטינים. כמו כן, המשיבה הגישה תביעה נוספת שכוונה למתן סעד הצהרתי לפיו היא והמבקש הם בעלי הזכויות בבית המגורים, בחלקים שווים, חרף רישומו על שם הורי המבקש. במסגרת הליך זה הסכימו המשיבה והמבקש, כמו גם הוריו, כי בית המגורים אינו שייך להורים. בהמשך לכך הוסכם כי שאלת הבעלות בבית המגורים תוכרע במסגרת התביעות הרכושיות שהגישו בני הזוג. הסכמה זו קיבלה תוקף של פסק-דין ביום 9.9.2019 (תלה"ם 13015-11-18).

3.

במסגרת התביעות הרכושיות, טען המבקש כי בית המגורים שייך לו במלואו, ואילו המשיבה טענה כי הוא שייך לשני הצדדים בחלקים שווים, בין היתר מאחר שהוא נרכש באמצעות כספים ששילם אביה. במאמר מוסגר יצוין כי אבי המשיבה הגיש תביעת השבה נגד הורי המבקש, בגין הכספים ששילם עבור החלקה שעליה נבנה בית המגורים. תביעה זו אינה חלק מההליך הנוכחי. באשר לדירה, המבקש טען כי יש לראות בה כרכוש משותף מכוח ההלכה הפסוקה הנוגעת לשיתוף ספציפי בנכס שאינו בר-איזון.

4.

בית המשפט לענייני משפחה דחה את טענותיו של המבקש כי בית המגורים שייך לו בלבד. בית המשפט לענייני משפחה ציין כי החלקה עליה נבנה בית המגורים נרכשה על-ידי הצדדים במהלך הנישואין, באמצעות כספים ששילם אבי המשיבה, וכי הצדדים התגוררו בו לאורך כל שנות הנישואין. כן צוין, כי הצדדים לקחו הלוואת משכנתה משותפת שכספיה הושקעו בבית המגורים, כאשר הדירה שימשה כבטוחה לה. בהקשר זה העיר בית המשפט לענייני משפחה, כי לא התקבל כל הסבר מספק ביחס לשאלה מדוע המשיבה הסכימה לשעבוד דירה הרשומה על שמה לצורך השקעת כספים בבית מגורים שאין לה כל זכות בו, לכאורה. עוד נקבע, כי המבקש לא הוכיח את טענתו לפיה כספים שהרוויח לפני הנישואין – והם בלבד – שימשו לצורך בניית בית המגורים. בית המשפט לענייני משפחה הורה אפוא כי בית המגורים יירשם על שמם של הצדדים, ולאחר מכן יתבצע פירוק שיתוף באופן שעליו הצדדים יסכימו, או דרך מכירה.

5.

בית המשפט לענייני משפחה הוסיף וקבע כי המבקש לא הרים את הנטל להוכחת שיתוף ספציפי בדירה, שכאמור נרכשה על-ידי המשיבה לפני הנישואין. בהקשר זה נקבע כי אין די בשעבוד הדירה במסגרת הלוואת המשכנתה שניטלה על-ידי הצדדים כדי לבסס את כוונת השיתוף הספציפי, בנסיבות שבהן הצדדים מעולם לא התגוררו בנכס ולא השקיעו בו כספים משותפים. להשלמת התמונה יצוין כי בפסק הדין נדרש בית המשפט לענייני משפחה גם לחלוקת יתר הרכוש של בני הזוג, לרבות זכויות בחברה שהייתה בבעלות שווה של המבקש ושל אבי המשיבה, תמורה שהתקבלה מרכב שמכרו הצדדים ועוד.

6.

המבקש הגיש ערעור על פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה. ערעור זה נדחה בפסק-דין שבו בית המשפט המחוזי עשה שימוש בסמכותו לפי תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות ). בית המשפט המחוזי ציין כי הערעור כולו מופנה כנגד קביעות עובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה, וציין, בין היתר, כי הראיות שהובאו בפני בית המשפט לענייני משפחה תומכות במסקנה לפיה לא הייתה לצדדים כוונת שיתוף בדירה.

7.

בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא התערב במסקנותיו של בית המשפט לענייני משפחה, וכי בקשתו מעוררת "עניין לציבור מעבר לעניינו של המערער". לגוף הדברים, הוא טוען כי בית המגורים נבנה באמצעות כספים שהרוויח לפני הנישואין, כך שיש להתייחס אליו כנכס שנרכש על-ידו לפני הנישואין. בנוגע לדירה, המבקש חוזר וטוען כי התנהגות הצדדים מעידה על כך שהדירה היא בבעלות משותפת שלהם, אף שהיא רשומה על שמה של המשיבה בלבד ונרכשה על-ידה קודם לנישואין. כמו כן, המבקש טוען שעקב האפשרות לבצע פרצלציה בשטח שעליו ניצב בית המגורים ולבנות בו יחידות דיור נוספות, שגה בית המשפט לענייני משפחה בכך שהורה על פירוק השיתוף בדרך של מכירה ולא בדרך של חלוקה.

8.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות, אף מבלי להידרש לתשובתה של המשיבה. הבקשה אינה עומדת באמת המידה המחמירה שנקבעה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", ולמעשה אף המבקש לא פירט באופן ממשי את טענתו באשר לעמידה בה. ההכרעה במקרה זה נטועה באופן מובהק בנסיבותיהם הקונקרטיות של הצדדים אשר נדונו והוכרעו על-ידי הערכאות הקודמות, תוך יישום של הדין הנוהג. כמו כן, לא התרשמתי כי נגרם למבקש עיוות דין.

9.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות. 5