בע"מ 826/13 פלוני נ. פלוני

1 .

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 26.12.2012 בעמ"ש 42837-02-12 (כב' השופטים י' שנלר , ר' לבהר-שרון ו ק' ורדי ), אשר נתן תוקף להסכמה בין הצדדים, לפיה הוחלט לקבל את ערעור המשיבים על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן מיום 30.1.2012 בתמ"ש 10955-04-10 (כב' השופט א' שני ), ולקבוע כי המבקשת תורשה לבקר את אביה בביתו שביפו למשך שעתיים בלבד בכל שבוע, וזאת חלף ביקורים לא מוגבלים בזמן, למעט לינה.

2.

המשיבים והמבקשת הינם אחים. אביהם הוכרז כחסוי (להלן: "החסוי"), והמשיבים מונו כאפוטרופסיו. בתפקידם זה, הגישו המשיבים תביעה לבית המשפט לענייני משפחה, בגדרה עתרו למנוע מהמבקשת להיכנס לדירת מגורי החסוי. על פי הנטען בתביעת שהגישו המשיבים, המבקשת נוהגת להתעמת ולריב עם סובביה, לרבות עם המטפלת הזרה של החסוי, ובכך נגרם לו נזק. עוד נטען כי המבקשת מציגה מצגים לפיה היא מתגוררת בדירה, ובכך חושפת את הנכס לטענות שעשויות להישמע מפי נושיה של המבקשת.

בהכרעתו קבע בית המשפט לענייני משפחה כי "אגב הדיונים שבפני ובפועל, שונתה העתירה כך שהמבוקש היום אינו צו האוסר על ה[ מבקשת ] לפגוש בחסוי, גם בדירה, להכנס אליה או לבקר את החסוי בבית ומחוצה לו, בכל עת בה תחפוץ. האפוטרופסים אינם מתנגדים לכל אלה... התביעה צומצמה איפוא לעתירה ולפיה יימנע מהנתבעת לשהות דרך קבע וללון בדירה, שלא אגב ביקור אקראי...". לאחר שמיעת טענות הצדדים, נתקבלה תביעת המשיבים, ובית המשפט לענייני משפחה הורה כי המבקשת לא תלון בדירת החסוי, שלא אגב הסכמת המשיבים.

על הכרעתו זו הגישו המשיבים ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בגדרו טענו כי לא צמצמו את המחלוקת לפני בית המשפט לענייני משפחה, אשר שגה בנותנו סעד שאינו משקף את תביעתם המקורית. לאחר שנתקיים דיון במעמד הצדדים, ולאחר שמיעת הערות בית המשפט, הגיעו הצדדים להסכמה אשר עיקריה כדלקמן:

1.המבקשת תהא רשאית לשהות עם החסוי בדירה אחת לשבוע, בימי רביעי, בין השעות 16:00-18:00;

2.המבקשת לא תשוחח עם המטפלת הזרה של החסוי, והאחרונה לא תשהה בדירה בעת הביקור;

3.המבקשת תוכל להמשיך ולהיפגש עם החסוי מחוץ לדירה, בפגישות שאורכן לא יעלה על שעתיים;

4.ההסדר יהא תקף למשך חצי שנה, כאשר לקראת סוף התקופה יוכל לכל צד לפנות לבית המשפט לענייני משפחה לשם בחינת המשך ההסדר.

יודגש כי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, שנתן תוקף להסכמת הצדדים, אף צוין במפורש: "[ המבקשת ] הסכימה לאמור ולאחר שגם שוחחה עם עורך דינה, תוך שהוסבר לה באופן מפורש כי אין היא חייבת להסכים לאמור".

3.

על אף ההסכמה המתוארת לעיל, הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. נטען כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן גם על בסיס תסקיר שהוכן ביחס למבקשת, ואשר העובדת הסוציאלית שערכה אותו גיבשה כבר דעה קדומה כנגדה. בבקשה זו עותרת המבקשת להכנת תסקיר חדש, אשר ייבחן את טובת החסוי ומתכונת הביקורים הרצויה.

4.

דין הבקשה להידחות בלא צורך בקבלת תגובה. עיון בבקשת רשות הערעור אינו מגלה פגם היורד לשורשו של עניין, או שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית וציבורית, המצדיקים שמיעת ההליך בגלגול שלישי. למעשה, המבקשת אינה מצביעה על משגה שנפל בהכרעות ערכאות קמא, כי אם עותרת היא להתערבות ערכאה זו בהמשך ניהול ההליך, וההשגחה על ביצוע המפגשים בין המבקשת לחסוי. במצב זה, יש להפנות לאמור בעמ' 5 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר ציין שההסכם יהא בתוקף עד לסוף חודש יוני 2013, וכי: "לקראת סיום התקופה, יהיה רשאי כל צד לפנות לבית משפט קמא על מנת לבחון את המשך קיומו של ההסדר, או שינוי של ההסדר בין לכאן ובין לכאן, וכשכמובן רצוי שבאי כח הצדדים ינסו להגיע להסכמה".

הנה כי כן, בעוד כחודש ומחצה אמורה תקופת המבחן של ההסכם להסתיים, והצדדים יהיו רשאים לפנות לבית המשפט לענייני משפחה, ככל שיחפצו. נדמה כי הדרך הראויה לילך בה בשלב זה היא לפנות לערכאה המבררת, שבידה אף הכלים הדיוניים המתאימים להערכת המצב דהיום. במצב זה, אינני סבור כי יש מקום ליתן רשות ערעור, והדברים נכונים בבחינת קל וחומר עת מצויים אנו במסגרת ערעור בגלגול שלישי. משהגעתי למסקנה זו, אף אין צורך להידרש לסוגייה הכללית בדבר אופן ההשגה הראוי על פסק דין אשר נתן תוקף להסכמת הצדדים. להשלמת התמונה יובהר כי בקשה זו הגיעה לשולחני רק בשבועיים האחרונים, לנוכח העיכוב בהפקדת העירבון על ידי המבקשת.

5.

הבקשה נדחית.