בע"מ 8274/19 פלוני נ. פלוני

1.

בפני בקשת רשות ערעור שנסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 17.11.2019 (עמ"ש 48729-03-19, סגן הנשיא ש' שוחט והשופטים ע' רביד ו- נ' שילה ), ובצדה בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין. בית המשפט המחוזי קיבל ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו מיום 7.3.2019 (ת"ע 11901-05-16, השופטת נ' רוסמן גליס ).

2.

מקורו של ההליך דנן בסכסוך ירושה שהתעורר בקשר לצוואתה של המנוחה שנפטרה ביום 24.8.2015 – בין בנה, המבקש, לבין שני ילדיו של אחיו המנוח, הם המשיבים. הצוואה נערכה בפני שתי עדות בשנת 2010, בעת שהמנוחה הייתה בת 86, ובה היא ציוותה את כל רכושה למבקש. ביום 23.12.2015 המבקש הגיש בקשה לרשם לענייני ירושה לקיום הצוואה, ואילו המשיבים הגישו התנגדות לכך. בהמשך לכך, עבר התיק לדיון בפני בית המשפט לענייני משפחה.

3.

בהתנגדותם לצוואה טענו המשיבים, בין היתר, כי הצוואה אינה משקפת את רצונה האמתי של המנוחה, שכן נערכה ונחתמה בשעה שלא הייתה כשירה לחתום על הצוואה הן מבחינה קוגניטיבית והן מבחינה רפואית. זאת ועוד, הם טענו כי המנוחה הייתה תלויה במבקש וחתמה על הצוואה על רקע השפעה בלתי הוגנת מצדו. עוד נטען כי המבקש וגרושתו נטלו חלק בעריכת הצוואה. המבקש עצמו כפר בכלל טענותיהם של המשיבים.

4.

ביום 22.12.2016 מינה בית המשפט לענייני משפחה מומחה מטעמו על מנת לבחון את כשירותה הקוגניטיבית והנפשית של המנוחה במועד חתימת הצוואה, בהסתמך על החומרים שונים שנמסרו לו. בהמשך לכך, הגיש המומחה חוות דעת שבה קבע כי המנוחה לא הייתה כשירה לצוות בעת שערכה את הצוואה.

5.

בפסק דינו דחה בית המשפט לענייני משפחה את התנגדותם של המשיבים והורה על קיום הצוואה. בית המשפט לענייני משפחה לא קיבל את חוות דעתו של המומחה, בקבעו כי זו התבססה על מידע חלקי. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי לא הוכח שהמנוחה הייתה תלויה במבקש או קיבלה ממנו סיוע ביחס למקובל. כן נקבע שעל אף שהמנוחה התגוררה עם המבקש לא נמנע ממנה לקיים קשר עם המשיבים, וכן שלא הוכח שהמבקש היה שותף לעריכת הצוואה או נכח במועד חתימתה.

6.

המשיבים הגישו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בקבעו כי מדובר באחד המקרים החריגים שבהם אין מנוס מהתערבות במסקנותיה של הערכאה הדיונית. בית המשפט המחוזי סבר שחומר הראיות תומך בצורה מובהקת במסקנות עובדתיות שונות מאלה שאליהן הגיע בית המשפט לענייני משפחה. בעיקרו של דבר, בית המשפט המחוזי הדגיש כי ההתערבות נדרשת בעיקר על רקע מעורבותם של המבקש ובת זוגו באותה עת בעריכת הצוואה ובתוכנה וכן על רקע השפעתו על המנוחה. מסקנה זו אף מתחזקת, כך נקבע, בין היתר נוכח העובדה שלא ניתנה סיבה משכנעת לנישולם של המשיבים מהצוואה.

7.

בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש טוען כנגד היקף התערבותו של בית המשפט המחוזי כערכאת ערעור בממצאים העובדתיים של הערכאה הדיונית, וסבור כי בדרך זו הגיע למסקנות שאין להן שום אחיזה במציאות. לגופם של דברים, המבקש סומך את ידיו על קביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה ומדגיש כי אין בצוואה כל פגם, שהמנוחה לא הייתה נתונה להשפעה בלתי הוגנת, לא הוטעתה ואף לא הופעל עליה לחץ מצדו. לשיטת המבקש, התוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי מנוגדת לרצונה האמיתי של המנוחה. כאמור בפתח הדברים, המבקש הגיש גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, המכוונת למתן צו למניעת דיספוזיציה ביחס לאחד מנכסי העזבון.

8.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות, וזאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים. הבקשה עוסקת ביישומם של עקרונות ידועים בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי. היא אינה מעוררת כל שאלה עקרונית, ואף לא טענה לעיוות דין. למעשה, המבקש אף לא טען כלל כי התקיימו הטעמים להענקת רשות ערעור, ובקשתו כוללת טענות "ערעוריות" רגילות בלבד. על כן, בהתאם לתקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אני דוחה את הבקשה .

9.

למעלה מן הצורך אציין כי בית המשפט המחוזי אכן התערב בממצאים העובדתיים, אך נתן טעמים טובים לכך. חרף הקושי והמשקעים שיש להניח שנותרו מן ההליך המשפטי יש לקוות כי הצדדים, בני משפחה קרובים שאף יחלקו בירושתה של המנוחה, יוכלו בסופו של דבר לחזור ולקיים ביניהם מערכת יחסים תקינה.

10.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.