בע"מ 8288/21 פלוני נ. פלוני

1.

המבקשת והמשיב הם בני זוג לשעבר אשר נישאו בשנת 1963, ולהם ילדים משותפים. בשנת 1987 רכשו הצדדים נכס אשר בו בית מגורים בן 2 קומות (להלן: הנכס ). בשנת 1990 חתמו הצדדים על הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין, בו הוסכם בין היתר כי מלוא זכויותיו של המשיב בנכס יועברו למבקשת. ואולם, בחלוף שנתיים חתמו הצדדים על הסכם מתוקן, בו קבעו כי זכויות הבעלות בנכס יחולקו בין הצדדים, כך שהמבקשת תיוותר הבעלים של 60% מהזכויות בנכס, ו-40% מהזכויות יוקנו למשיב (להלן: ההסכם המתוקן ). עוד נקבע בהסכם המתוקן כי אף צד לא יוריש את הזכויות בנכס אלא לילדיו בלבד (להלן: תניית ההורשה ). בחלוף למעלה מעשרים וחמש שנה הגישו הצדדים תביעות הדדיות לבית משפט לענייני משפחה בפתח תקווה. בתביעתה עתרה המבקשת לסעד הצהרתי שלפיו הזכויות בנכס הרשומות על שם המשיב מוחזקות על ידו בנאמנות עבור ילדיהם המשותפים, ולחלופין לביטול ההוראות בהסכם המתוקן שמקנות למשיב זכויות בנכס; המשיב מצדו הגיש תביעה לפירוק השיתוף בנכס.

2.

ביום 23.11.2020 דחה בית משפט לענייני משפחה בפתח תקווה (כב' השופטת י' גרינוולד-רנד ) את תביעתה של המבקשת וקיבל את תביעתו של המשיב לפירוק השיתוף. הכרעתו של בית המשפט התבססה על ממצאיו העובדתיים, שלפיהם עריכת ההסכם המתוקן נעשתה על מנת לסייע למשיב כלכלית ולאפשר לו לרכוש בית נוכח מצבו הכספי העגום באותה עת, כפי שטען המשיב. כן דחה בית המשפט את טענת המבקשת שהתיקון נערך בשל חששו של המשיב שהזכויות בנכס יעברו לבן זוגה של המבקשת ובמטרה להבטיח את זכויותיהם העתידיות של ילדיהם המשותפים. באשר לתניית ההורשה, קבע בית המשפט כי היא אינה חוקית משהיא מגבילה את חופש הציווי של הצדדים וזאת בניגוד להוראות חוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה ). מכיוון שבית המשפט מצא שתניית ההורשה היוותה תנאי להסכמתה של המבקשת להקניית זכויות בנכס למשיב, קבע בית המשפט מנגנון של ביצוע בקירוב של הסכמות הצדדים, שלפיו יש לרשום הערת אזהרה בנכס על זכויותיו של המשיב לטובת ילדיו.

3.

הצדדים ערערו על פסק דין זה. ביום 3.11.2021 דחה בית המשפט המחוזי את ערעורה של המבקשת, קיבל את הערעור שכנגד שהגיש המשיב והורה למחוק את הערת האזהרה לטובת ילדיו (כב' השופטים מ' ברנט , צ' ויצמן ו א' גורמן ). בית המשפט לא מצא שיש מקום להתערב בממצאים העובדתיים של בית המשפט לענייני משפחה שנוגעים לנסיבות עריכת ההסכם המתוקן, וקבע שהם מעוגנים בראיות שהובאו לפניו ובהתכתבות הענפה בין הצדדים לאורך השנים. עוד קבע בית המשפט כי ממצאים אלו אף מלמדים על כך שהצדדים לא ביקשו להטיל מגבלה על זכות המשיב לממש את בעלותו בימי חייו. בית המשפט קבע שלא נדרש להכריע במקרה דנן בעניין חוקיות תניית ההורשה, שכן נוכח האמור באשר לכוונת הצדדים שלא להגביל את אפשרות השימוש, היא

אינה מונעת מהמשיב לעתור לפירוק השיתוף. מעבר לנדרש התייחס בית המשפט לכך שלשיטתו נוכח האינטרס הציבורי בעריכת הסכמי ממון בין בני זוג לשם מניעת מחלוקת והתדיינות, אין לקבוע כי דין תניית ההורשה בטלות אלא לפרשה כך שהיא מכוונת להוציא את הנכס מהיקפו הכולל של עיזבונם של הצדדים, וכי אין בתנייה זו כדי להגביל את הצדדים מלעשות שימוש בנכס כרצונם במהלך חייהם; ככל שהצדדים לא ייעשו בנכס שימוש שימנע זאת, ירשו אותו ילדיהם.

4.

מכאן הבקשה שלפניי, שלצדה הגישה המבקשת גם בקשה לעיכוב ביצוע. המבקשת טוענת כי המקרה דנן מעלה שורה של שאלות עקרוניות שעניינן תוקפן של תניות בהן הצדדים מתחייבים להוריש לילדיהם נכס מעיזבונם במסגרת הסכם ממון, ביניהן אם תניות אלו הן חוקיות וברות אכיפה, ואם ניתן להטיל מכוחן מגבלה על זכויות הבעלות עוד בחייהם של הצדדים. עוד טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר פנה לבחון ראיות מאוחרות להסכם המתוקן משהיו לפניו ראיות לאומד דעתם של הצדדים עובר לעריכת ההסכם. בנוסף טוענת המבקשת כי יש להעדיף את כוונת הצדדים הברורה להגביל את זכותם לעשות שימוש בנכס על מנת להבטיח כי ילדיהם ירשו אותו על לשון ההסכם המתוקן. המבקשת מוסיפה וטוענת כי קביעתו של בית המשפט המחוזי מרוקנת מתוכן את תניית ההורשה ופוגעת באינטרס ההסתמכות שלה.

5.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות. כידוע, רשות לערער ב"גלגול שלישי" על פסק דין של בית משפט לענייני משפחה תינתן במשורה, מקום שבו מתעוררת שאלה משפטית עקרונית כללית, אשר חורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או כאשר הימנעות ממתן רשות לערער תגרום למבקש עיוות דין חמור (בע"ם 5823/19 פלונית נ' פלוני , פסקה 9 (19.1.2020); ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). המקרה שלפניי אינו בא בגדר אמת מידה זו. בית המשפט המחוזי הבהיר בפסק דינו כי התייחסותו לשאלת חוקיות תניית ההורשה נעשתה כאמור מעבר לנדרש, משנמצא כי בנסיבות העניין לא ביקשו הצדדים להטיל מגבלות על זכות השימוש בנכס במהלך חייהם של הצדדים, ומשכך לא נדרש להכריע בשאלת חוקיות התנייה. משאלה הם פני הדברים, לא מצאתי כי טענות אלה מקימות עילה למתן רשות לערער (ראו והשוו: בר"ם 4061/19 מועצה אזורית משגב נ' רחש דפוס אופסט חיפה בע"מ, פסקה 7 (21.1.2020); בע"ם 598/15 פלונית נ' פלוני , פסקה 4 (10.3.2015)). יתר טענות המבקשת הן טענות ערעוריות באופיין והן לא מקימות עילה למתן רשות לערער (בע"ם 3674/21 פלונית נ' פלוני , פסקה 8 (12.8.2021)) .

סוף דבר: הבקשה נדחית, ומאליה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.