בע"מ 8320/07 פלוני נ. פלוני

זוהי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגניות הנשיא א' קובו ומ' רובינשטיין והשופטת ש' דותן) אשר דחה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא (כב' השופטת ר' מקייס), לפיו ניתנה למשיבה המשמורת על בתם הקטינה של הצדדים.

1.

המבקש והמשיבה היו נשואים זה לזו במשך מספר שנים, ולהם בת קטינה, ילידת שנת 1998 (להלן: הקטינה ). בשלב מסוים עלו יחסיהם של בני הזוג על שרטון והם החלו בהליכי גירושין, כאשר במסגרתם הגיש כל אחד מהם תביעה לבית המשפט לענייני משפחה למשמורת על הקטינה. במסגרת הדיון בתביעות ההדדיות ניתן למשיבה צו הגנה וכן צו משמורת זמני על הקטינה. בהמשך, הגיעו בני הזוג להסכמה לפיה צו המשמורת הזמני יישאר על כנו, כאשר הקטינה תשהה אצל המבקש במשך 60% מהזמן, וביתרתו תהא אצל המשיבה. יצוין, כי בזמן שהתנהלו ההליכים בבית המשפט לענייני משפחה העתיקה המשיבה, יחד עם הקטינה, את מקום מגוריה מנתניה, שם מתגורר המבקש, לירושלים. עוד יצוין, כי למבקש שני ילדים מנישואין קודמים הנמצאים במשמורתו (להלן: הבנים ).

2.

במסגרת הדיון במשמורת הקבועה, מצא בית המשפט לענייני משפחה כי יש להעניק את המשמורת על הקטינה למשיבה וזאת בהסתמך, בין היתר, על חוות-דעת מומחה, אשר המליצה על כך מהטעמים הבאים: התנהלות אגוצנטרית של המבקש אשר אינו מכיר בקשיים הנפשיים של הקטינה; ניכור הורי שהמבקש יוצר כלפי המשיבה; וחוסר מודעות או רצון מצידו של המבקש לשתף פעולה עם גורמים טיפוליים. בית המשפט הוסיף וקבע, על סמך העדויות ששמע, כי המבקש הינו אדם הנתון להתפרצויות זעם אשר נהג באלימות כלפי נשותיו וילדיו ואשר עושה כל שביכולתו על מנת להדיר את ההורה השני מחייהם של ילדיו. בהקשר זה, ציין בית המשפט כי כאשר עזב המבקש את אשתו הראשונה, המתגוררת בצרפת, חטף את הבנים והביאם לישראל, וכי במהלך ההליכים בעניינם הקפיד המבקש על ניתוק הקשר בינם לבין אימם. בית המשפט הוסיף כי המבקש אינו מספק את צרכיהם החומריים והרגשיים של ילדיו, אך הוא אינו מודע לכך וסבור כי הוא פועל לטובתם. בית המשפט אף מתח ביקורת על אופן התנהלותו של המבקש במסגרת ההליך, בין היתר בשל העובדה כי הוא הציג ראיות שהושגו תוך הפרת חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981. אשר להעתקת מגוריה של המשיבה לירושלים, נקבע, על בסיס חוות-דעת המומחה, כי יש במעבר זה כדי להוות גורם חיובי בחייה של הקטינה ועל כן אין בו כדי להצדיק את שינויים של צו המשמורת והסדרי הראייה.

לאור כל האמור, קבע בית המשפט כי המשמורת על הקטינה תוענק למשיבה וכי הסדרי ראייה עם המבקש יתקיימו אך ורק במרכז הקשר בעיר נתניה, כאשר מתכונתם תיקבע על-ידי פקידת הסעד.

3.

המבקש ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור. בית המשפט המחוזי עמד על כך שההכרעה בבית המשפט לענייני משפחה ניתנה על בסיס מכלול הראיות והעדויות שהובאו בפניו, ותוך מתן דגש לטובת הקטינה - הוא השיקול העיקרי הנבחן במסגרת החלטה על משמורת. על כן, לא מצא בית המשפט המחוזי להתערב בה.

מכאן הבקשה שלפניי.

4.

בבקשת רשות הערעור מעלה המבקש שלל טענות אשר בהן יש, לגישתו, שאלות עקרוניות המצדיקות מתן רשות ערעור. העיקרית שבהן הינה כי יש לראות את העתקת מגוריה של המשיבה לעיר אחרת, באופן חד-צדדי ויחד עם הקטינה, כמעשה של חטיפה, וזאת לאור המשמורת המשותפת שהתקיימה בין בני הזוג בפועל טרם המעבר. בהקשר זה, מוסיף המבקש כי הערכאות דלמטה שגו כאשר לא נתנו לעניין זה את המשקל הראוי. כמו כן, טוען הוא כי בית המשפט לענייני משפחה נתן משקל יתר לחוות-הדעת ולממצאים שנקבעו במסגרת ההליכים הנוגעים לבניו, וזאת מבלי שהיו בפניו מלוא הראיות הצריכות לעניין ולמרות שהליכים אלו נערכו מספר שנים קודם לכן ובנסיבות שונות.

בנוסף, מעלה המבקש טענות שונות לגופם של דברים. בין היתר, טוען הוא כי המומחה שהעיד בבית המשפט לאחר שבוצע מעבר המגורים כלל לא נפגש עם הקטינה ואילו המומחית שפגשה אותה לא ידעה על המעבר. המבקש מוסיף וטוען כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר אימץ את פסק הדין של הערכאה הדיונית מבלי לבדוק את הטענות שהועלו במסגרת הערעור. לגופם של דברים, טוען המבקש כי מצבה של הקטינה הדרדר מאז עברה להתגורר עם המשיבה בירושלים וכי היא סובלת מיחס בעייתי מצד המשיבה. לעניין זה טוען הוא כי המשיבה פועלת להגדלת הניכור בינו לבין הקטינה ואינה משתפת פעולה עם גורמים טיפוליים, וזאת במטרה למנוע את פגישותיו עם הקטינה מחוץ למרכז הקשר.

אציין, כי במסגרת הבקשה, האוחזת 37 עמודים ונספחים רבים ואשר אליה נלוו בקשות נוספות, מעלה המבקש גם טענות רבות ביחס לקביעות שונות של בית המשפט לענייני משפחה וביחס להחלטות ביניים שונות שניתנו בתיק.

5.

המשיבה סבורה כי יש לדחות את הבקשה מאחר והיא אינה מגלה שאלה עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור. לטענתה, פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בוסס כדבעי על מכלול הראיות שהובאו בפניו באשר להתנהגותו של המבקש ולא היה מקום להתערב בו. אשר לטענות המבקש ביחס להעתקת המגורים, טוענת המשיבה כי בית המשפט לענייני משפחה נתן דעתו לכך, קיים ישיבה מיוחדת לאחר שנודע לו על העניין, ועל בסיס חוות-דעת מומחה קבע כי לא היה בכך כדי להצדיק את שינוי צו המשמורת הזמני והסדרי הראיה שנקבעו. עוד מדגישה המשיבה כי בניגוד לטענת המבקש לא התבסס פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה על ההליכים שהתנהלו בעניין הבנים, וכי אלו שימשו אך כרקע לממצאים שהוצגו באשר להתנהלותו של המבקש במסגרת ההליך הנוכחי. בנוסף, יוצאת המשיבה נגד העובדה כי המבקש צירף לבקשתו מסמכים רבים שלא הובאו לבחינת הערכאות דלמטה, לרבות חוות-דעת מטעמו, וטוענת כי אין להתייחס לאמור בהם. לבסוף, מעדכנת המשיבה כי לאחרונה החליט בית המשפט לענייני משפחה לאשר את המלצת פקידת הסעד לפיה הקטינה תוכל להיפגש עם המבקש מחוץ למרכז הקשר אם תתחיל בטיפול פסיכולוגי, וזאת לאחר שהסכמת המבקש לטיפול זה ניתנה לפני זמן קצא.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובפסקי הדין של הערכאות דלמטה, מצאתי כי דין הבקשה להידחות. כידוע, בית משפט זה לא ייעתר לבקשה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" אלא במקרים המעוררים שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בניגוד לטענות המבקש, לא מעלה הבקשה שאלה מסוג זה והיא תחומה כל כולה בנסיבות הסכסוך שבין הצדדים. כך למשל, איני סבורה כי יש ממש בניסיון להקביל בין העתקת מגורי המשיבה בשטחי מדינת ישראל - גם אם זו נעשתה בלא שנתקבלה הסכמת המבקש - לבין חטיפת קטין מחוץ לגבולות המדינה. זאת, הן לאור העובדה כי המשמורת הזמנית הוענקה למשיבה כך שמעשיה לא הפרו את צו המשמורת; הן לאור זאת שהעתקת המגורים בתוך שטחי המדינה אינה מובילה בהכרח לניתוק הקשר בין הקטינה למבקש כפי שמתרחש עם הרחקת קטין מחוץ לגבולות המדינה (ראו לעניין זה: שמואל מורן, אלון עמירן והדרה בר הגירה וחטיפות ילדים - היבטים משפטיים ופסיכולוגיים 27-26, 335 (2003)). כמו כן, בניגוד לטענת המבקש, בית המשפט לענייני משפחה נתן להעתקת המגורים משקל של ממש טרם גיבש את הכרעתו ואף ערך דיון מיוחד בעניין, אשר במסגרתו נמסרה חוות-דעת מומחה. לאחר שבחן את הדברים לפי העקרון המנחה לעניין זה, הוא עקרון טובת הילד, התרשם בית המשפט כי העתקת המגורים עשויה להיות גורם חיובי ומייצב בחייה של הקטינה ועל כן הותיר את צו המשמורת הזמני והסדרי הראייה שנקבעו על כנם (השוו: רע"א 4575/00

פלונית נ' אלמוני , פ"ד נה(2) 321, 333-330 (2001)). בקביעתו זו איני רואה להתערב. אוסיף, כי לא מצאתי פגם אף בהתייחסותו של בית המשפט להליכים בעניין בניו של המבקש מנישואין קודמים, שכן יש בהם ללמד על אופיו של המבקש ותפקודו כהורה.

מעבר לכך, הכרעתו של בית המשפט לענייני משפחה ניתנה על סמך התרשמותו הבלתי-אמצעית מהצדדים המעורבים, כמו גם על חוות-דעת מקצועיות. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בקביעות מסוג זה, לא כל שכן לאחר שהעניין נבחן על-ידי שתי ערכאות. לא מצאתי כי בנסיבות העניין יש כדי להצדיק חריגה מכלל זה, מה גם שהכרעתו של בית המשפט מוצדקת לטעמי גם לגופם של דברים. אשר ליתר הטענות שהעלה המבקש, איני רואה להידרש אליהן בהרחבה - הגם שנתתי עליהן את דעתי - שכן אף בהן אין כדי להצדיק היענות לבקשה.

אשר לטענות אותן העלה המבקש ביחס למצבה של הקטינה לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, הרי שאלו נתמכות בעיקרן במסמך שנכתב על-ידי עובדת סוציאלית במרכז הקשר מיום 3.10.06. מאז ועד היום - כשנה וחצי לאחר מכן - נמצאים הקטינה ובני הזוג במעקב צמוד של גורמי הרווחה וגורמים טיפוליים שונים וחזקה היא שלו היה ממש בטענות המבקש היו הדברים מתבררים וזוכים למענה הולם.

לסיום, על רקע התמונה העגומה העולה מתיק זה באשר להשפעת מאבקי המשמורת בין בני הזוג על מצבה של הקטינה, תקוותי היא כי הצדדים שניהם ישכילו מעתה להניח למחלוקות ביניהם ולשתף פעולה זה עם זה, כמו גם עם הגורמים הטיפוליים למען בתם הקטינה, באופן שייטיב עם כל המעורבים והקטינה בראשם.

7.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משכך, איני רואה להידרש לבקשות הנוספות שהגיש המבקש. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.