בע"מ 8499/21 פלוני נ. פלוני

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 9.11.2021 (עמ"ש 56388-06-20, השופטים ע' רביד, נ' שילה ו- נ' גרוסמן ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהוגש על פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו מיום 18.5.2020 ( תמ"ש 34657-04-17, השופטת ס' אופק ).

2.

מקורו של ההליך שבפני הוא בסכסוך שנסב על נכס שהיה שייך לאמם המנוחה של הצדדים. המשיבה היא הבת הבכורה והמבקשים הם שלושת הילדים האחרים. הוריהם של הצדדים רכשו בשנת 1983 זכויות בדירת מגורים בבני ברק, וזכויותיהם בה נרשמו בחלקים שווים בספרי עמידר – החברה הלאומית לישראל בע"מ. האב נפטר בשנת 2014, ובהתאם לצוואתו האם ירשה את זכויותיו בדירה. ביום 1.4.2015 העניקה האם בכתב מחצית מזכויותיה בדירה ללא תמורה למשיבה. ביום 22.5.2016 העניקה האם בכתב גם את המחצית השנייה של זכויותיה בדירה ללא תמורה למשיבה.

3.

בשנת 2017, ועל רקע מצבה הרפואי הקשה של האם, יחסיה עם המשיבה עלו על שרטון. בתוך כך, ביום 31.3.2017 האם הודיעה למשיבה על כך שהיא מבטלת את התחייבותה לתת לה את הדירה במתנה, בין היתר מחמת "התנהגות מחפירה". בעקבות זאת ביום 23.4.2017 האם הגישה תובענה לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו בגדרה עתרה לכך שבית המשפט לענייני משפחה יורה על ביטול המתנה.

4.

ביום 22.8.2017 נפטרה האם. התביעה המשיכה להתנהל באמצעות מנהל העיזבון הזמני, עד שביום 17.1.2019 הורה בית המשפט לענייני משפחה כי התביעה תנוהל על-ידי המבקשים, וכי מנהל העיזבון הזמני יסיים את תפקידו בהקשר זה.

5.

בפסק דינו, בית המשפט לענייני משפחה קבע כי המתנה ניתנה מתוך גמירות דעת ורצון חופשי של האם, וללא הטעיה, כפיה או השפעה בלתי-הוגנת, כך שהסכמי המתנה תקפים. בית המשפט לענייני משפחה מצא כי כוונתה של האם הייתה להעניק למשיבה זכות אובליגטורית לאלתר, ולא רק להבטיח לה מתן מתנה בעתיד. לפיכך, בית המשפט לענייני משפחה קבע כי עסקת המתנה הושלמה לפי סעיף 2 לחוק המתנה, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק המתנה ), וכי אין מקום לדון בטענות הקשורות לביטול המתנה, לרבות מחמת התנהגות מחפירה של המשיבה לפי סעיף 5(ג) לחוק המתנה. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי אף אם היה מדובר בהתחייבות להעניק מתנה ולא במתנה שהושלמה, הרי שהמבקשים כשלו מלהוכיח את קיומה של התנהגות מחפירה מצדה של המשיבה. על כן, בית המשפט לענייני משפחה דחה את התביעה וקבע כי המבקשים יישאו בהוצאות המשיבה בסך של 40,000 שקלים.

6.

המבקשים הגישו ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, וזה נדחה תוך שימוש בסמכות הקבועה בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בית המשפט המחוזי קבע כי המבקשים יישאו בהוצאות המשיבה בסך של 35,000 שקלים.

7.

בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי פסקי-הדין של הערכאות הקודמות. לטענת המבקשים, המקרה דנן מעלה שאלה עקרונית, הנסבה על היקף האפשרות

להתחרט על הענקת מתנה, כאשר הזכות המוקנית היא זכות אובליגטורית, ולא זכות קניינית. המבקשים אף טוענים כי קיימות בעניין זה הכרעות סותרות של הערכאות הדיוניות. לפיכך, המבקשים טוענים כי מקרה זה מצדיק את קיומו של דיון ב"גלגול שלישי". לגופו של עניין, המבקשים מעלים טענות עובדתיות אשר מובילות, לשיטתם, למסקנה שונה מזו שאליה הגיע בית המשפט לענייני משפחה, לרבות ראיות שלטענתם מבססות כי האם הייתה נתונה ללחצים ולהשפעה בלתי הוגנת מצדה של המשיבה.

8.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אף מבלי להידרש לתגובתה של המשיבה. הבקשה אינה עומדת באמת המידה המחמירה שנקבעה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". אף שהמבקשים טוענים כי מדובר בבקשה שמעלה שאלות עקרוניות, מצאתי כי היא נסבה בעיקר על שאלות עובדתיות ועל עניינם הפרטני של הצדדים ונטועה בנסיבותיהם הקונקרטיות. כל אלה נדונו והוכרעו על-ידי הערכאות הקודמות. כמו כן, לא התרשמתי כי נגרם למבקשים עיוות דין. ניתן להצטער על הסכסוך הנמשך בין הצדדים, שהם אחים, ולקוות שאפשר עוד לתקן.

9.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות. 5