בע"מ 852/19 פלוני נ. פלוני

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 2.1.2019 (עמ"ש 43664-02-18, השופטות מ' ברנט ו- ו' פלאוט והשופט צ' ויצמן ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון מיום 3.1.2018 (תה"ס 43926-07-12, השופטת א' שטיין).

2.

הבקשה נסבה על תוקפו של הסכם ממון שנחתם בין בני זוג מספר שנים לאחר שנפרדו. בתמצית יצוין כי המבקש והמשיבה נישאו ביום 29.12.1982, ונולדו להם שלוש בנות. בשנת 1995, בעקבות קשיים שהתגלעו ביניהם, המבקש עזב את דירת המגורים של המשפחה (להלן: הדירה ). במועד זה הצדדים לא היו מעוניינים לחלק את הרכוש המשותף, והמשיבה המשיכה להתגורר בדירה עם בנותיהם.

3.

בשנת 2001 המבקש היה מעורב בתאונת דרכים שהסבה לו פציעות קשות בגופו ובראשו, והוא נדרש לתקופת אשפוז ושיקום ארוכה. כשנתיים לאחר מכן, ביום 10.12.2003, הצדדים חתמו על הסכם לחלוקת הרכוש ביניהם (להלן: ההסכם ), וזה אושר ביום 11.12.2003 על-ידי בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון. בהסכם נקבע בין היתר כי דירת המגורים תיוותר בבעלותה הבלעדית של המשיבה, ואילו המבקש יישאר הבעלים הבלעדי של נכס אחר. כמו כן, נקבע בהסכם כי המשיבה תעביר למבקש תשלומי איזון וכן שיפוי עקב היוון סכום המזונות עבור בנותיהם הקטינות, בסך כולל של כמה מאות אלפי שקלים.

4.

ביום 29.12.2008 המבקש הגיש בקשה לביטול ההסכם, וביום 29.4.2010 הליך זה הסתיים בהחלטה למחיקה מחוסר מעש (תמ"ש 9572/03, השופטת שטיין ).

5.

ביום 23.7.2012 הגיש המבקש לבית המשפט לענייני משפחה תביעה נוספת לביטול ההסכם, לצד סעדים נוספים, היא התביעה העומדת ביסודו של ההליך דנן. המבקש טען כי ההסכם נעדר תוקף מאחר שבעת החתימה עליו נפגמה כשרותו הקוגניטיבית על רקע פציעתו, וכן גרס כי טעה והוטעה ביחס לשוויה של הדירה שנשארה בבעלותה של המשיבה. המבקש הסתמך, בין השאר, על חוות דעתו של המומחה הרפואי שמינה בית המשפט לפיה הוא לא היה כשיר מבחינה קוגניטיבית לחתום על ההסכם (להלן: חוות דעת המומחה ).

6.

בית המשפט לענייני משפחה דחה את התביעה לגופה, הגם שמצא כי היה מקום לדחותה על הסף מטעמים של שיהוי והתיישנות. בית המשפט לענייני משפחה קבע בין היתר כי בתקופה שבה נכרת ההסכם המבקש ביצע פעולות רבות המעידות על כך שהיה כשיר לחתום עליו, ובהן קבלת רישיון לנשיאת נשק ורישיון נהיגה, מכירת עסקו ורכישת נחלה במושב. כמו כן, בית המשפט לענייני משפחה ציין כי ההסכם אושר על-ידי בית משפט, וכי בעת החתימה עליו המבקש היה מיוצג על ידי עורך דין שהעיד כי המבקש הבין את האמור בהסכם. לנוכח דברים אלה, החליט בית המשפט לענייני משפחה שלא לאמץ את חוות דעת המומחה שהוגשה בעניינו של המבקש, ולדחות את הטענה בדבר כשירותו הפגומה בעת החתימה עליו. בסיכומו של דבר, בית המשפט לענייני משפחה לא השתכנע כי ישנם טעמים כבדי משקל המצדיקים את ביטולו של ההסכם, וקבע כי המבקש לא עמד בנטל הראייתי הגבוה הנדרש במקרים מעין אלה.

7.

המבקש הגיש ערעור על פסק הדין האמור, אך זה נדחה בבית המשפט המחוזי בהתאם לתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ), שקיבל את כל הקביעות העובדתיות והמשפטיות של בית המשפט לענייני משפחה.

8.

הבקשה דנן נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש טוען כי לא היה מקום לדחות את ערעורו. בפרט מלין המבקש נגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה ביחס לדחיית חוות דעת המומחה וביחס לפעולות שביצע במועדים הסמוכים לאישור ההסכם, ובנוסף הוא סבור כי המסקנות המשפטיות שהסיק מהן בית המשפט לענייני משפחה הן מוטעות.

8.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה מצאתי כי דינה להידחות. אכן, הבקשה עוסקת בנושא רגיש ומגוללת אירוע קשה שחווה המבקש. אולם, מן הבחינה המשפטית היא אינה מעוררת כל שאלה עקרונית, ונסבה כולה על ממצאי עובדה שקביעתם התבססה על בדיקה מפורטת ומנומקת. על כן, בהתאם לתקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, אני דוחה את הבקשה. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.