בע"מ 858-24 בע"מ 858-24

1.לפניי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטים צ' ויצמן (אב"ד), י' מושקוביץ ו-צ' גרדשטיין פפקין) בעמ"ש 19571-04-23 מיום 28.12.2023, שבגדרו נדחה ערעור שהגיש המבקש על פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (השופט נ' פישר) בתלה"מ 58012-12-18 מיום 20.2.2023.

רקע בתמצית

2.הצדדים הם בני-זוג לשעבר, אשר חתמו על הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק-דין ביום 25.1.2017 (תמ"ש 8126-11-13 ותמ"ש 38835-11-1; להלן: ההסכם או פסק הדין המוסכם). בהסכם נקבע, בין היתר, כי "במשך השנה הקרובה" יפעל המבקש לקבלת אישורים מתאימים לפרצלציה במגרש שעליו בנוי בית הצדדים והמצוי בבעלותם המשותפת (להלן בהתאמה: האישורים, המגרש ו-הבית); וכי המשיבה וילדי הצדדים ימשיכו להתגורר בבית. עוד הוסכם, כי אם ביצוע הפרצלציה יתאפשר – המשיבה תהיה בעלת הזכויות בחלק במגרש שעליו בנוי הבית, והמבקש יזכה בחלקו האחר של המגרש; וכי אם לא יעלה בידי המבקש להשיג את האישורים, זכויות המבקש במגרש יעברו כולן למשיבה; "וזאת בתמורה לביטול חוב העבר, ולהיוון מזונות העתיד". בחלוף המועד להשגת האישורים (ולאחר שניתנה למבקש ארכה בת ששה חודשים), בהחלטה מיום 16.5.2019, התבקש השמאי המומחה מטעם בית המשפט (להלן: השמאי), לחוות דעתו ביחס לשאלה האם בוצע הליך הפרצלציה כפי שהותווה בהסכם; והאם ניתן לממש את ההסכם. השמאי הגיש את חוות-דעתו לבית המשפט לענייני משפחה, שבה צוין, בין השאר, כי בשנת 2018 הוגשה בקשה על-ידי המבקש לחלוקת המגרש בצירוף תשריט חלוקה; כי אומנם התשריט הנ"ל אושר על-ידי הועדה לתכנון ובניה, אך האישור הותנה בתנאים אשר לא קוימו על-ידי המבקש (להלן: תנאי האישור). לפיכך, קבע השמאי כי לא הושלמו ההליכים ליישום הפרצלציה. עוד הבהיר כונס הנכסים מטעם בית המשפט כי יישום הפרצלציה כרוך גם בתשלום מקדים למינהל (להלן בהתאמה: כונס הנכסים ו-התשלום המקדים).

לנוכח האמור, הגישה המשיבה תביעה נגד המבקש לאכיפת פסק הדין המוסכם, שבמסגרתה עתרה כי זכויות המבקש במגרש יועברו אליה. בית המשפט לענייני משפחה קיבל את התביעה, וקבע, בין היתר, כי כוונת הצדדים בהסכם הייתה כי המבקש יפעל ליישום הליך הפרצלציה – ולא רק להשגת האישורים; כי הוכח שהמבקש לא פעל כאמור, כפי שעולה מאי-קיומו את תנאי האישור ומכך שלא נענה לפניית כונס הנכסים באשר ליכולתו לשלם את התשלום המקדים. לפיכך, ובהתאם להסכם, הורה בית המשפט לענייני משפחה על העברת זכויות המבקש במגרש למשיבה, כנגד מחיקת חוב מזונות העבר של המבקש והיוון מזונות העתיד.

ערעור שהגיש המבקש על פסק-דין זה, נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי על-יסוד תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות). עוד ציין בית המשפט המחוזי, בין השאר, כי עולה מתכלית ההסכם שעל המבקש היה לבצע את כלל הליך הפרצלציה; וכי מכל מקום, אף בהינתן שחובת המבקש הייתה אך להשיג את האישורים, כגרסתו – אף זו לא קוימה במועד.

על פסק-דין זה, מוגשת הבקשה שלפניי.

3.בבקשתו, חוזר המבקש על עיקר טענותיו בפני הערכאות הקודמות, וטוען, בעיקרו של דבר, כי הפרשנות שהוענקה להסכם – שלפיה על המבקש היה לפעול לביצוע הפרצלציה, ובכלל זאת לשאת בתשלום המקדים למינהל – סוטה מכללי הפרשנות המקובלים; כי לפי ההסכם, היה די בכך שיפעל להשגת האישורים; וכי משעה שפעל כאמור, מילא את ההוראה הנ"ל בהסכם, ולפיכך אין להעביר למשיבה את זכויותיו במגרש.

דיון והכרעה

4.דין הבקשה להידחות, אף ללא צורך בתשובה.

הלכה מושרשת היא כי בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תתקבל במקרים חריגים בלבד, שבהם עולה שאלה משפטית בעלת השלכות רוחב, או כאשר מתעורר חשש לעיוות-דין (ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). בענייננו, בקשתו של המבקש נטועה עמוק בנסיבות המקרה הפרטני, והיא אינה מעוררת כל שאלה עקרונית אשר ראוי לה, לפי טיבה ומהותה, להתברר במסגרת בקשת רשות ערעור. זאת ועוד, לא שוכנעתי כי מתעורר בענייננו חשש לעיוות-דין. לפיכך, הבקשה אינה עומדת באמות המידה הנ"ל למתן רשות ערעור כאמור.

5.למעלה מן הצורך, אעיר כי אף לגוף הדברים – מקובלות עלי קביעותיהם של בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי, שלפיהן יש לפרש את ההסכם כך שעל המבקש היה לקדם את יישום הפרצלציה, ולא לפעול להשגת האישורים לבדם. זאת, שכן עולה בבהירות מנסיבות העניין כי כוונת הצדדים בכריתת ההסכם הייתה סילוק סופי ומוחלט של כלל המחלוקות ביניהם, וממילא אף שאלת החבות בעלות ביצוע הפרצלציה. עוד אוסיף כי, כפי שציין בית המשפט המחוזי, משעה שהמבקש לא השיג את האישורים הנדרשים לביצוע הפרצלציה במועד שנקבע לכך – הרי שלא קוים התנאי האמור בהסכם גם בהינתן פרשנותו-שלו. לנוכח האמור, בצדק קבע בית המשפט לענייני משפחה שיש להעביר את זכויות המבקש במגרש לידי המשיבה.

6.אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית מכוח סמכותי לפי תקנה 148א לתקנות, אשר הוחלה גם על בקשות רשות ערעור בענייני משפחה, מכוח תקנה 44 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020.

משלא נתבקשה תשובה, לא ייעשה צו להוצאות.