בע"מ 8587/06 פלוני נ. פלוני

זוהי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ש' שטמר, י' עמית, י' וילנר), שלפיה התקבל ערעורו של המשיב על

פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופט ש' לבנוני) ונקבע כי המשיב רשאי היה לכרות את 16 עצי הזית המצויים בשטח המקרקעין המשותף לו ולמבקשים ולבצע שם עבודות חפירה, משפעולות אלו בוצעו בחלקה שיוחדה למשיב על-פי הסכם שיתוף בין הצדדים.

1.

המבקשים והמשיב הינם אחים המחזיקים בצוותא עם האפוטרופוס לנכסי נפקדים ועם עיזבון יורשי המנוח פלוני בבעלות משותפת בשטח מקרקעין (להלן: המקרקעין ). במועדים שונים שבין שנת 1999 ל-2001 כרת המשיב 16 עצי זית שהיו נטועים על גבי המקרקעין מזה 13 שנים. לצד זה ביצע המשיב במקרקעין עבודות חפירה ובנייה, לרבות הרס גדרות והקמת אחרות תחתיהן.

2.

המבקשים הגישו תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה למתן צו מניעה כנגד המשיב ולחיובו בגין הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מעקירת העצים ומפעולות הבניה שביצע. בתביעתם טענו המבקשים כי יבול העצים שניטעו על ידי אביהם יועד לשימוש כל האחים ולמשיב לא הייתה זכות לעשות בעצים שכרת כבשלו. עוד טענו המבקשים, כי עבודות הבניה שבוצעו פגעו ביבול הזיתים ובשימוש הרגיל של המבקשים במקרקעין. מינהל מקרקעי ישראל שייצג את האפוטרופוס לנכסי נפקדים (להלן: המינהל ) וצורף לתביעה, טען במסגרת תצהיר עדות ראשית, כי המערער ביצע את

עבודות בנייה ללא

הסכמתו, כי המקרקעין אינם מחולקים ומכאן שלכל אחד מן השותפים בקרקע, לרבות המינהל עצמו, חלק בלתי מסוים בהם, ולא ניתן לבצע שינויים במקרקעין ללא הסכמתם, וכי ממילא ייעודו של חלק המקרקעין שבו הוכשרה הקרקע על-ידי המשיב חקלאי, ומכאן שלא ניתן לבצע כל הכשרת שטח או בניה על גביו.

המשיב טען מצדו, כי ביצע את העבודות בהתאם להיתר שקיבל מן הקרן הקיימת לישראל. עוד טען המשיב כי העבודות בוצעו רק בחלקת המקרקעין שיוחדה לו על-פי הסכם מיום 27.2.86 שנעשה בין המבקשים, המשיב, אביהם וסבם, שעל פיו העביר הסב חלקים מן המקרקעין למבקשים ולמשיב (להלן: הסכם החלוקה ). לבסוף טען המשיב כי המבקשים מנועים מלטעון נגד ביצוע העבודות היות שהם עצמם ביצעו עבודות בניה בחלקות שיוחדו להם לפי הסכם החלוקה, בלא הסכמת יתר השותפים במקרקעין.

המבקשים הגיבו וטענו כי משההסכם האמור לא נחתם על-ידי כל השותפים במקרקעין, אין הוא תקף.

בית משפט השלום הטיל בהסכמת המשיב, צו מניעה זמני שלפיו לא יבוצעו במקרקעין כריתות עצים ועבודות בנייה וחפירה. בחלוף שלוש שנים ניתן פסק דין חלקי שבו הומר צו המניעה הזמני במו מניעה קבוע, אף זאת בהסכמת המשיב. בית המשפט הסיק מאי התנגדותו של המשיב למתן צו המניעה הקבוע כי הוא מסכים לטענה כי להסכם אין תוקף ומכאן שהוא חב בפיצוי המבקשים בגין העבודות שביצע במקרקעין. בית המשפט אימץ את חוות דעת השמאים מטעם המבקשים, בהיעדר חוות דעת נגדיות מטעם המשיב, וחייב את המערער לפצות את המבקשים בסכום התביעה במלואו, סך של 64,800 ₪. חוות דעת באשר לנזק מעבודות הבנייה אומצה למרות שבית המשפט מצא כי היא "כתובה בצורה מרושלת ומתייחסת באופן שטחי ולקוני לנזקים האמורים ולקשר הסיבתי שלהם למעשה או מחדל של הנתבע".

3.

על פסק דין זה הגיש המשיב ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה. במסגרת ערעורו טען המשיב, כי על בית המשפט היה לתת דעתו להסכם החלוקה, שגם באופן מעשי הצדדים פעלו על פיו. בעניין גובה הנזק טען המשיב, כי על בית המשפט היה להימנע מאימוץ חוות הדעת של השמאי מטעם המבקשים משקבע שזו מרושלת ושטחית. לגופו של עניין טען המשיב, היה על בית המשפט לפסוק למשיבים את חלקם היחסי בנזק, על-פי זכויותיהם במקרקעין, ולא את הנזק במלואו. המבקשים מצדם, שבו והכחישו את תוקפו של הסכם החלוקה. עוד טענו המבקשים כי חוות דעת השמאי איתנה, ובצדק אומצה על ידי בית המשפט למשפחה, וכי בדין נפסק להם מלוא הפיצוי, משהמינהל ויתר על חלקו היחסי ומשיתר הבעלים במקרקעין מחזיקים בחלקים אחרים של החלקה ואינם קשורים לשטח שבו בוצעו עבודות הבנייה.

בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור, בדחותו את מסקנתו של בית המשפט למשפחה, כי בהסכימו לצו המניעה הקבוע, ויתר המשיב באופן אוטומטי על כל טענותיו מכוח הסכם החלוקה. בית המשפט פסק כי הסכם החלוקה תקף, משמצא כי הצדדים ראו אותו כמחייב, דאגו לרישומו ופעלו על פיו, ומשהסיק כי יתר השותפים שאינם חתומים עליו ממילא לא מתנגדים לו. בשאלת הנזק קבע בית המשפט קמא כי היות שכריתת העצים והעבודות בוצעו בחלקה שיוחדה למשיב על-פי ההסכם, לא נגרם למבקשים כל נזק. באשר ליתרת הנזקים קבע בית המשפט קמא כי אלו לא הוכחו על-ידי המבקשים.

4.

במסגרת הבקשה שבפניי טוענים המבקשים, כי על בית המשפט המחוזי היה לתת את דעתו לצו המניעה הקבוע שניתן בפסק הדין החלקי ושעל פיו נאסר על המשיב לבצע את עבודות הבניה, ולתצהיר העדות הראשית שהוגש על-ידי המינהל. לדעת המבקשים, באלה היה כדי להוכיח כי לא הייתה חלוקה של המקרקעין, לא בהסכם ולא בהתנהגות, וכי המבקשים לא בנו על גביהם, בניגוד לטענת המשיב. בהיעדר הסכם, לא היה רשאי המשיב לכרות את העצים ולבצע פעולות בנייה בלא הסכמת יתר השותפים, היות שפעולות אלה אינן מהוות "שימוש סביר" במקרקעין. המבקשים מפנים לקביעתו של בית המשפט, שלפיה המינהל התנגד לבנייה, וטוענים כי בכך סתר בית המשפט קמא את קביעתו במקום אחר בפסק הדין, שלפיה השותפים במקרקעין שאינם חתומים על ההסכם לא התנגדו לו. עוד טוענים המבקשים כי מהסכמתו של המשיב להפיכת צו המניעה הזמני לקבוע, היה על בית המשפט ללמוד על הודאתו של המשיב באחריות למעשיו שאחרת לא היה מסכים ולא היה מודה באחריות. לצד זה טוענים המבקשים, כי משהתערב בית המשפט קמא בעובדות שנקבעו על ידי בית המשפט למשפחה, היה עליו לצרף את התובעים 5-6 בתביעה העיקרית (שביניהם המינהל) כדי לשמוע את עמדתם. בשאלת הנזק טוענים המבקשים, כי בדין קיבל בית המשפט למשפחה את חוות הדעת של השמאי, משהמשיב לא הביא כל ראיה להפריך חוות דעת זו. לבסוף סבורים המבקשים, כי מבקשתם עולה סוגיה משפטית בעלת חשיבות כללית, שעניינה שאלת תוקפו של הסכם חלוקת מקרקעין שלא כל הבעלים המשותפים חתומים עליו.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה והעמקתי בקריאת פסקי הדין של הערכאות התחתונות מצאתי כי דין הבקשה להידחות. הלכה פסוקה היא כי בקשת רשות לערער תתקבל אך במקרים מיוחדים המעוררים שאלה עקרונית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם הספציפי של בעלי-דין (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)). חרף ניסיונם של המבקשים להציג את השאלה שעל הפרק כשאלה בעלת אופי מעין זה, לא מצאתי כי כך הם פני הדברים. בית המשפט קמא לא יצר הלכה חדשה הנותנת תוקף להסכם חלוקת מקרקעין אף בלא חתימת כל השותפים במקרקעין על ההסכם, אלא קבע כי השותפים האחרים לא התנגדו להסכם ועל-כן אישרו. בית המשפט גם לא קבע פוזיטיבית כי המינהל התנגד להסכם אלא רק כי המשיב לא קיבל מן המינהל היתר לביצוע העבודות. על כל פנים, לו התנגד המינהל להסכם, יכול היה לבקש להצטרף כמשיב לערעור ולטעון את טענותיו בשאלה זו, כמי שיש לו אינטרס חוקי –משפטי בעניין הנדון (ראו ר"ע 269/84 שפירא נ' שדמי , פ"ד לח(4) 664 (1984); ע"א 3066/97 הרטבי נ' שר הפנים , פ"ד נד(2) 1 (2000)). יתרה מכך, גם המבקשים עצמם יכלו, לו רצו בכך, לצרף את המינהל לערעור (כמו גם לבקשה זו), באמצעות פנייה לבית המשפט קמא בבקשה כי יצווה על הוספת המינהל מכוח סעיף 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, המתיר לבית המשפט לצוות על הוספת בעל כדין שהיה צריך לצרפו כתובע או כנתבע או שנוכחותו בבית המשפט דרושה כדי לאפשר לבית המשפט לפסוק בכל השאלות שעל הפרק, בכל שלב משלבי הדיון. משלא עשו כן, אין להם להלין אלא על עצמם.

הבקשה נדחית איפוא. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.