בע"מ 8629/20 פלוני נ. פלוני

1.

המבקש נישא למשיבה (להלן ביחד גם: בני הזוג ) באמצעות שידוך שאותו יזמו הוריו. על מנת להוציא לפועל את השידוך, נסע המבקש עם משפחתו לברזיל, מדינת מוצאה של המשיבה, והשניים הסכימו להינשא.

ביום 3.11.1987 עובר לנישואיהם בברזיל, התייצבו הצדדים יחד עם הורי המשיבה ועם מתורגמנית לשפה העברית לפני פקיד ראשי בברזיל והצהירו – כפי העולה מהתרגום שלפניי – כי יחול ביניהם משטר של חלוקת רכוש בדרך של "שיתוף חלקי ברכוש" לרבות ברכוש שיצטבר מקבלת מתנות וירושות במהלך חיי הנישואים (להלן: המסמך הברזילאי ) . המשיבה עברה לישראל וביום 10.2.1988, חתמו בני הזוג על הסכם ממון בשפה העברית (להלן: הסכם הממון או ההסכם ). בהסכם נקבע כי "הצדדים מסכימים כי לא יהיה ביניהם שיתוף ברכוש, וכל צד יהיה בעלים בלעדי על עסקיו, רכושו והכנסותיו, ויהא הנהנה היחידי מהרכוש והרווחים [...]". ביום 11.4.1988, התייצבו בני הזוג בפני בית המשפט המחוזי לצורך אישור הסכם הממון. במעמד הדיון, החזיקה המשיבה בתרגום ההסכם לשפה הפורטוגזית (שכן אותה העת לא הבינה את השפה העברית), וכשנשאלה האם היא מבינה את משמעות ההסכם, השיבה בחיוב. שבוע לאחר הדיון, הוגש לבית המשפט "אישור נכונות תרגום" של ההסכם לשפה הפורטוגזית. למחרת, אישר בית המשפט את הסכם הממון בנוכחות עורך הדין שאותו שכרה משפחת המבקש, ובהיעדר בני הזוג. לימים, המשיבה סיימה הליך גיור, השניים נישאו כדת משה וישראל, ונולדו להם שתי בנות. בחלוף כשלושה עשורים, יחסיהם של השניים עלו על שרטון והמשיבה פתחה בהליכים משפטיים שונים ובהם התביעה לביטול הסכם הממון, נושא ההליך דנן.

2.

ביום 24.10.2019 קיבל בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו (כב' השופט א' שני ) את התביעה והורה על ביטול הסכם הממון ועל ביטול פסק הדין שאישר אותו. תחילה, דחה בית המשפט את טענות ההתיישנות והשיהוי שהועלו על ידי המבקש מן הטעם שהעילה לבחון את הסכם הממון נוצרה ברגע שבו התגלע משבר בין הצדדים. עוד קבע בית המשפט כי דין ההסכם להתבטל מחמת פגמים רבים בכריתתו ובאישורו. אשר להליך אישור ההסכם, עמד בית המשפט על כך שהמשיבה יוצגה בהליך על ידי עורך דינם של המבקש ומשפחתו; על כך שלא הבינה את השפה העברית; על כך שאישור נכונות התרגום נמסר לבית המשפט רק לאחר הדיון שהתקיים במעמד הצדדים; ועל כך שאישור הסכם הממון ניתן בהיעדר הצדדים ובנוכחות עורך הדין מטעם המבקש ומשפחתו בלבד. עוד נקבע, כי יש לבטל את הסכם הממון מחמת פגמים רבים בכריתתו ובהם ניהול משא ומתן בחוסר תום לב; "חוסר הגינות ברורה" בנוגע לתוכנו; ומרמה והפרה יסודית של המסמך הברזילאי. בית המשפט הוסיף וקבע כי ביטול ההסכם מוצדק אף בעילה של עושק נוכח מעמדה המוחלש של המשיבה; חוסר ניסיונה; חולשתה הכלכלית הבולטת; ואי סבירות תנאיו. עוד קבע בית המשפט כי בטלות הסכם הממון מוצדקת גם מחמת טעות והטעיה מאחר שהמבקש ומשפחתו הטעו את המשיבה להאמין כי הסכם הממון משקף את האמור במסמך הברזילאי.

3.

המבקש הגיש ערעור על פסק הדין. ביום 11.11.2020 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים ע' רביד , נ' שילה ו נ' גרוסמן ) את הערעור, וקבע כי אין עילה להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט לענייני משפחה וכי לא נפלה טעות ביישום הדין. בית המשפט קבע כי המקרה דנן הינו מקרה ייחודי המאופיין בפגמים רבים שנפלו בכריתתו ובאישורו של הסכם הממון. כך, צוין כי המשיבה הגיעה לישראל כשהיא בת 20, לבדה, מבלי שהיא דוברת את השפה העברית, מבלי שהכירה אף אדם בישראל למעט המבקש ומשפחתו וכאשר היא סבורה שהיא מוגנת על פי המסמך הברזילאי המסדיר את אופן חלוקת הרכוש עליו הסכימו הצדדים בברזיל. עוד נקבע כי בהסכם הממון – כמו גם בדיון לפני בית המשפט שאישר אותו – כלל לא צוין השוני המהותי שקיים בינו לבין המסמך הברזילאי בכל הנוגע לאופן חלוקת הרכוש. משכך, נקבע כי נוכח ההסתרה של המסמך הברזילאי מבית המשפט שאישר את הסכם הממון, נמנעה ממנו האפשרות לברר עד תום שהמשיבה הבינה את משמעות הוויתור ואת השוני המהותי שקיים בין המסמך הברזילאי לבין הסכם הממון. כמו כן, נקבע כי "אין כל היגיון שלפתע כעבור זמן קצר [המשיבה – ע' פ'] תוותר על ההגנה שניתנה לה ושהיא עמדה על הסדרתה בטרם שהגיעה ארצה ובטרם שנישאה ל[מבקש – ע' פ']" (סעיף 2 לפסק הדין). בית המשפט המחוזי קבע כי "לאור מכלול הפגמים והמחדלים הנ"ל, צדק ביהמ"ש קמא כשקבע שנפלו פגמים מהותיים באישור ההסכם ויש לבטלו" (שם, סעיף 13). לכך הוסיף בית המשפט כי אין להתערב בקביעות בית המשפט לענייני משפחה שלפיהן ביטול ההסכם נדרש אף מחמת עושק ומחמת טעות והטעיית המשיבה.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. לטענת המבקש, המקרה דנן מעלה שאלה עקרונית כללית בדבר האפשרות לבטל הסכם ממון שאושר לאחר 30 שנים כאשר "חיו בני הזוג לאורו" (בעמ' 2 לבקשה). לדברי המבקש, לא היה מקום לבטל את הסכם הממון רק מאחר שבדיון שבו אושר לא היה אישור פורמאלי של נכונות תרגומו. ממילא, לפי הטענה, המשיבה החזיקה בידיה תרגום של ההסכם במהלך הדיון ואף הצהירה כי קראה והבינה את האמור בהסכם. עוד נטען כי

קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה אינן מגובות די הצורך בממצאים שהונחו לפניו ומשכך, היה על בית המשפט המחוזי להתערב בממצאים אלה ולבחנם באופן עצמאי. בכלל זאת, נטען כי עורך הדין שערך את הסכם הממון ייצג את שני הצדדים יחד, כפי המקובל, והוא כלל לא היה – בניגוד למה שקבע בית המשפט לענייני משפחה – עורך דינם הוותיק של הורי המבקש; וכי המסמך הברזילאי אותו כינה בית המשפט לענייני משפחה "ההסכם הברזילאי" אינו הסכם אלא תצהיר שלא צורף לו תרגום לעברית והמבקש לא הבין את האמור בו במעמד החתימה. עוד נטען, כי מסקנתו של בית המשפט לענייני משפחה "מעידה על עמדה נעולה" (בעמ' 11 לבקשה), כי היא עולה כדי עיוות דין קיצוני וכי היא פוגעת בתקנת הציבור. לבסוף, טוען המבקש כי ההוצאות שנפסקו לחובתו הן בבית המשפט לענייני משפחה, הן בבית המשפט המחוזי אינן מוצדקות בנסיבות העניין.

5.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות בהתאם לתקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (החלות על ההליך דנן). הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים, ורשות לערער אינה נדרשת כדי למנוע עיוות דין.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.