בע"מ 8767/05 נסים גבאי נ. אילנית גבאי

1.אילן גבאי ז"ל היה בנו של המבקש 1 ואחיה של המבקשת 2. אילן היה נשוי למשיבה החל מיום 31.7.94 ולזוג נולדו שני ילדים. בשנת 1997 נרשמה על שם המנוח מכסה לייצור ביצים. עובר למותו של אילן בנסיבות טרגיות ניהלו בני הזוג הליכי גירושין. במכתבו של המנוח מיום 20.5.04 למועצת הלול ביקש המנוח להעביר את המכסה הרשומה על שמו לאחותו, המבקשת 2. המבקשים פנו לבית המשפט לענייני משפחה בתביעה למתן פסק דין הצהרתי כי המכסה שייכת למבקש ולחילופין למבקשת.

2.בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופטת א' בוהדנה) דחה את תביעת המבקשים בהסתמך על תשובות שקיבלו המבקשים לשאלונים ששלחו למועצת הלול ולמשרד החקלאות. על סמך תשובותיהם של גורמים אלו דחה בית המשפט את טענת המבקשים לפיה המכסה היתה שייכת מלכתחילה למבקש והיוותה חלק מהמכסה שלו. אף טענתם החילופית של המבקשים, לפיה המכסה היתה רשומה על-שם המנוח בלבד ולכן זכותו היתה להעבירה לאחותו, נדחתה על-ידי בית המשפט בקובעו כי הרישום של המכסה על שם המנוח אינו מעיד כי הזכות במכסה היתה שלו באופן בלעדי. כמו כן קבע בית המשפט כי על-פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 מדובר בנכס בר איזון. לבסוף דחה בית המשפט אף את טענתם של המבקשים כאילו מכתבו של אילן למועצת הלול היווה הענקת מתנה לאחותו. בית המשפט ציין כי עולה ממכתבו של המנוח כי הוא סבר שהמכסה היא של הוריו וזו הופקדה בידו למשך 5 שנים בלבד. לפיכך, מאחר שתפיסה זו נדחתה נשמט הבסיס לאותו מכתב. יתרה מכך קבע בית המשפט כי אין אדם יכול ליתן מה שאינו בבעלותו או לזכותו, ומאחר שהמכסה היתה משותפת לבני הזוג ודרכי עבירותה מוכתבות על-ידי מועצת הלול, וכן מאחר שהמשיבה הוציאה עוד לפני מות המנוח צווים המתייחסים למכסה ואוסרים עשיית דיספוזיציה לגביה, לא יכול היה המנוח ממילא להעביר את המכסה לאחותו.

3.ערעורם של המבקשים לבית המשפט המחוזי נדחה. בית המשפט (כב' השופט י' כהן) קבע כי הערעור נסוב בעיקרו על קביעות עובדתיות שאין מקום להתערב בהן. כמו כן קבע בית המשפט כי המכסה מהווה קניין משותף למנוח ולמשיבה כבני זוג, וכי המכתב שנשלח למועצת הלול אינו מהווה מתנה, שכן מתנה אינה פעולה חד צדדית. טעם נוסף לדחיית הערעור שהובא על-ידי בית המשפט היה כי מדובר בפסק-דין על-פי הסכמה דיונית מכוח סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), ולכן אין להתערב בו.

4.המבקשים טוענים כי הבקשה מעוררת שאלות משפטיות בעלות חשיבות ציבורית ומעלים טענות אף לגופו של עניין. מבחינת טענותיהם לא מצאתי כי הבקשה מצדיקה דיון בערכאה שלישית. אין מתעוררת בעניין זה שאלה משפטית מהותית החורגת מהעניין שיש לצדדים לבקשה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). מעבר לכך, אף לגופו של עניין אני סבורה כי הדין הוא עם המשיבה, ולפיכך אתייחס בקצרה לטענות המבקשים.

5.ראשית טוענים המבקשים כנגד קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה מתנה אינה פעולה חד צדדית. המבקשים טוענים כי סעיף 3 לחוק המתנה, תשכ"ח-1968 קובע חזקת הסכמה ולפיכך אין צורך בהודעתו של מקבל המתנה כי הוא מוכן לקבלה. נראה כי בית המשפט ביסס את דחיית טענת המתנה על כך שהמבקשת, לה לכאורה התכוון המנוח לתת את המתנה, כלל לא ידעה על כוונתו זו. נכון הדבר שכל עוד מקבל המתנה לא הביע את התנגדותו לקבלתה חזקה עליו כי הסכים לקבלה, אך על מנת שחזקה זו תקום על מקבל המתנה לדעת על המתנה (ראו א' מ' ראבילו "חוק המתנה, תשכ"ח-1968" פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי, ג' טדסקי עורך, מהדורה שניה, תשנ"ז) 286). מאחר שמקביעת בית המשפט עולה כי לא הוכח כי המבקשת ידעה על הכוונה של אילן לתת לה את המכסה, לא התגבשה הקניית מתנה או אף התחייבות לתת מתנה לפני מותו של המנוח. מעבר לכך אעיר כאן כי העובדה שהמנוח סבר בטעות כי המכסה שייכת להוריו וכי היא הופקדה בידיו לחמש שנים בלבד מעלה ספק בגמירות דעתו של המנוח להעביר את המכסה לאחותו, ולכן גם לא קיבל בית המשפט את טענת המבקשים לפיה העברת המכסה למבקשת ממלאת אחר רצונו האחרון של המנוח. המבקשים אמנם טוענים כי המנוח והמשיבה היו בסכסוך גירושין מר טרם מותו, אך יש לזכור שלבני הזוג שני ילדים משותפים אשר סביר שייהנו מהמכסה שבידי אימם, ולכן לא ניתן לקבוע בבירור שהמנוח היה מעביר את המכסה גם לו ידע על טעותו.

6.טענה נוספת של המבקשים נוגעת לקביעתו של בית המשפט המחוזי כי פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ניתן במסגרת סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט. טענה זו הוזכרה בשולי פסק דינו של בית המשפט המחוזי והחלטתו אינה מתבססת עליה.

7.המבקשים שבים ומעלים אף את הטענה לפיה המכסה היתה שייכת במקור למבקש. קביעותיהם של הערכאות דלמטה בעניין זה הינן עובדתיות, ולפיכך אינן מצדיקות מתן רשות ערעור. מעבר לכך יצוין כי העובדה שהמבקש המליץ על אילן כבן שלו מיועדת המכסה אינה מובילה למסקנה כי המכסה היתה במקור בבעלותו וכי נתן אותה במתנה למנוח. לפיכך גם אין לקבל את טענתם של המבקשים כי המכסה אינה נכס בר-איזון על-פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973. יתרה מזאת- אף אם נכונה היתה טענתם של המבקשים כי המכסה היתה שייכת במקורה למבקש, לא הוכח חלקה השני של הטענה לפיה המכסה הועברה באופן זמני למנוח, ולפיכך לאחר חלוף הזמן היא חוזרת לבעלות המבקש.

לא מצאתי להתייחס לשאר טענותיהם של המבקשים שממילא אינן מעוררות שאלות משפטיות המצדיקות מתן רשות ערעור.

מכל הטעמים שהוזכרו לעיל בקשת רשות הערעור נדחית.