פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בע"מ
8973/17
לפני:
כבוד השופט נ' הנדל
המבקש:
פלוני
נ ג ד
המשיבה:
פלונית
בקשת רשות ערעור על
פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 13.11.2017 בעמ"ש
21564-11-17
שניתן על ידי כבוד השופט צ'
ויצמן
בשם המבקש:
עו"ד שי שמחיוב
החלטה
1.
בקשת רשות הערעור שבכותרת מופנית כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 17.11.2017 (עמ"ש 21564-11-17; השופט צ' ויצמן ) – במסגרתו נדחה ערעור המבקש על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (ה"ט 59463-10-17; סגן הנשיאה נ' פישר ), אשר נתן, לבקשת המשיבה, צו הגנה כנגד המבקש, והרחיק אותו מביתו למשך שלושה חודשים.
בית המשפט המחוזי סמך את ידיו על קביעת הערכאה הראשונה, ומצא כי מתקיימים בענייננו התנאים למתן צו הגנה לפי סעיף 3(3) לחוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991. לדידו, "למצער חלק מן התלונות" שניצבו בשורש הבקשה למתן צו הגנה לא הועלו על ידי המשיבה בבקשה דומה שהגישה לבית הדין הרבני – ונדחתה ביום 22.10.2017 – ומכאן שלא הייתה מניעה להגשת הבקשה המאוחרת בערכאות האזרחיות. עם זאת, קיבל בית המשפט המחוזי באופן חלקי את הערעור לגבי ההוצאות שהושתו על המבקש, בסך 10,000 ₪, והורה כי סכום זה יופקד כערובה להבטחת קיומו של צו ההגנה.
2.
המבקש משיג על פסק הדין, וטוען כי לא היה מקום למתן צו ההגנה – הפוגע קשות בזכות הקניין שלו, בילדיו ובקשר שלו עמם – הואיל והמשיבה "לא הציגה ולו בדל של ראיה שיצדיק את היפוכה של חזקת החפות". מאותם טעמים, לא היה מקום לחייבו בהפקדת ערובה על בסיס התשתית העובדתית הרעועה שהוצגה. במישור אחר, המבקש טוען כי הבקשה שהגישה המשיבה לבית המשפט לענייני משפחה אינה אלא ערעור על החלטת בית הדין הרבני מיום 22.10.2017 – ומכאן שלא היה מקום להידרש לה, בין היתר על רקע עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות.
3.
דין בקשת רשות הערעור להידחות ללא צורך בתשובה. על אף הניסיון לשוות להן נופך עקרוני, ההשגות על ממצאי העובדה והמהימנות של הערכאות הקודמות אינן חורגות מעניינו הפרטי של המבקש – כך שאין מקום להידרש להן בגלגול שלישי. כלל מושרש הוא כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור, וביתר שאת בגלגול שלישי, להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה המבררת במסגרת הדיונית הרלוונטית. לא מצאתי מקום לסטות מכלל זה במקרה דנן. למעלה מן הצורך, יצוין כי טענות המבקש בדבר "הפרת הלכותיו הברורות של ביהמ"ש העליון הנכבד" מתבססות על פסיקה שקדמה לחקיקת החוק למניעת אלימות במשפחה (ע"א 53/83, ע"א 192/82 וע"א 680/82) – או שניתנה בנסיבות שבהן הוא אינו חל (ע"א 4480/93) – כך שלא ניתן לייחס לה משמעות רבה בענייננו.
כאמור, המבקש מוסיף וטוען כי לא היה מקום להידרש לבקשת המשיבה, משום שכמוה כערעור על החלטת בית הדין הרבני מיום 22.10.2017. ברם, טענה זו זכתה לתשובה הולמת של בית המשפט המחוזי, אשר קבע כי המבקש הוסיף להפריע לשגרת החיים לאחר החלטת בית הדין הרבני, ומכאן שהבקשה המאוחרת לבית המשפט לענייני משפחה מתייחסת לנסיבות נוספות, ואינה בגדר ערעור על החלטת בית הדין. קביעה עובדתית זו – שאין מקום להתערב בה במסגרת גלגול שלישי – מעניקה מענה להסתייגות המבקש. אכן, בית הדין הרבני צפה התפתחות דומה וציין, בדיון שהתקיים בפניו, כי "האישה סובלת, במידה וזה יחזור שוב ביה"ד ייתן צו הרחקה" (שורה 88 לפרוטוקול הדיון, אשר צורף כנספח 7 לבקשת רשות הערעור). בהקשר זה, אוסיף כי לא פעם הערכאה הדנה בבקשה למתן צו הגנה נשענת על התמונה המצטברת, ולכן תוספת התנהגות אלימה עשויה לשנות את ההכרעה לטובת מבקש הצו.
באשר להפקדת הערובה – אינני סבור כי זה המקרה המתאים לקבוע כללים או אמות מידה מחייבים לדרישה כזו. די לומר כי בבקשת רשות ערעור שיקולים מעשיים אף הם רלוונטיים. בענייננו, ושוב מבלי לקבוע הלכה, השינוי של בית המשפט המחוזי – מהוצאות לערובה – מיטיב בצורה מהותית עם המבקש, בכפוף לכך שיכבד את הצו.
4.
סוף דבר, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא נתבקשה תשובה אין צו להוצאות.
ניתנה
היום, י"ז בכסלו התשע"ח (5.12.2017).
ש ו פ ט