בע"מ 9115/10 פלוני נ. פלוני

1.

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטים:

צ' צפת, מ' ברנט וי' שפסר) בעמ"ש 08-122, במסגרתו דחה את ערעור המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע (כב' השופטת ו' בן שחר ) שדחה את תביעתה למתן סעד הצהרתי בדבר ביטול העברת זכויותיה במשק במושב בטחה למשיבים 1 ו-2, בנה של המבקשת ואשתו.

המשיבה ובעלה המנוח החזיקו במשק מס' 100 במושב בטחה המנוהל על ידי אגודה חקלאית, עם כל הזכויות הכרוכות בו הרשומות במינהל מקרקעי ישראל. המשיבה ובעלה היו חברים באגודה השיתופית. בין המינהל לאגודה נכרת חוזה דו צדדי, לפיו האגודה שוכרת מהמינהל שטחי אדמה במושב. חברי האגודה השיתופית הם בעלי זכויות של בר רשות לשימוש בנחלה באותו מושב. במסגרת החוזה, נקבע שלאחר מותו של אחד מבני הזוג החברים באגודה, עוברות הזכויות בנחלה לבן הזוג הנותר בחיים. אפשרות אחרת שהוזכרה היא העברת הזכויות לאחד מילדיו המוכן ומסוגל לקיים את המשק (להלן: בן ממשיך ). קביעתו של בן ממשיך יכול שתעשה עוד בחייו של חבר האגודה השיתופית (בהסכמת חבר האגודה והמינהל). הזכויות תעבורנה אל אותו בן ממשיך רק לאחר מותו של חבר האגודה. עוד נקבע בחוזה, כי אסור לחבר אגודה להעביר או למסור לאחר את זכויות השימוש במשקו לרבות בבית המגורים אלא אם קיבל לכך את הסכמת המינהל מראש בכתב ובתנאי שהמציא גם את הסכמת האגודה השיתופית. המשיבה ובעלה בנו יחידת מגורים נוספת בשטח המשק ועברו להתגורר בה יחד עם ילדיהם (להלן: היחידה החדשה ). בשנת 1989 אישרה האגודה השיתופית את בקשת הבעל המנוח למנות את בנו- הוא המשיב- כ"בן ממשיך" למשק וביום 11.9.1990 אישרה האסיפה הכללית של האגודה השיתופית את המשיב "כבן ממשיך". בשנת 1993 נפטר הבעל וכל הזכויות במשק הועברו בהתאם לחוזה למשיבה. במועד פטירת המנוח, התגוררה המשיבה עם בתם המשותפת ביחידה החדשה. אותה עת שכר המשיב דירה במושב מחוץ לנחלה עד אשר אחיו יפנה את היחידה הישנה הסמוכה לבית אמו עת יעבור הוא לביתו החדש במגרש אחר במושב. המשיב עבר להתגורר ביחידה הישנה בשנת 2000 ומאז הוא מתגורר בה עם אשתו המשיבה וארבעת ילדיהם.

ביום 11.1.2001 חתמה המבקשת בפני עו"ד על תצהיר לפיו היא מעבירה למשיבים עוד בחייה את מלוא הזכויות במשק ללא כל תמורה. במקביל חתמו המשיבים – בנה של המבקשת ואשתו- בפני עו"ד על תצהיר לצורך הגשתו למינהל, לפיו הם מסכימים לקבל את זכויותיה של המבקשת במשק. בסמוך לאותו מועד, חתמה האגודה ושלושת מורשי חתימתה על אותו אישור. ביום 1.2.2004 העבירו המשיבים למינהל "בקשה להעברת זכויות במגזר החקלאי" חתומה ע"י האגודה. ביום 17.2.2005 פנתה המשיבה למינהל וביקשה לבטל את התצהיר עליו חתמה ואת הבקשה להעברת הזכויות במשק למשיב בטענה שלא ידעה שחתמה על העברת הזכויות עוד בחייה אלא שהבינה שחתמה על היות בנה "בן ממשיך". המינהל הודיע למבקשת שלא ניתן לבטל את רישום העברת הזכויות במשק באופן חד צדדי אלא על סמך הצהרות מוסכמות של שני הצדדים ובכפוף לאישור רשויות המס על ביטול העסקה.

בית המשפט לענייני משפחה קבע בפסק דינו כי התנאים להעברת זכות השימוש של חבר אגודה בחיים נתמלאו. זאת, על אף שההליך במינהל לא הסתיים ברישום. עוד נקבע, כי אף אם נבחן את העסקה כהתחייבות לתת מתנה המאפשרת למציע לחזור בו- חלופה אותה מעלה המבקשת- המתנה הושלמה בכך שהמבקשת העבירה את הזכויות לידי המשיבים. בית המשפט קבע כממצא עובדתי כי המבקשת, "כמו כל האחרים במושב", התייחסו למשיב כבן ממשיך. לכן לא הייתה כל הצדקה לכך שהמבקשת תוטעה לחשוב שהיא הולכת לעו"ד כדי לאשר פעם נוספת, דבר שהיה ידוע לה זה למעלה מעשור שנים. בית המשפט הדגיש את התרשמותו מהמבקשת כאישה דעתנית שמפעילה שיקול דעת עצמאי וילדיה הם "עושי דברה". משכך, לא התרשם מהצגתה "כמי שלא הבינה על מה היא חותמת וכמי שלא ידעה שהנתבע ( המשיב ) כבר נקבע כ'בן ממשיך' ". עוה"ד בפניו חתמה המבקשת העיד על נסיבות חתימתה. בית המשפט לענייני משפחה הסיק כי אכן המבקשת הבינה את משמעות החתימה. בית המשפט קבע כי המבקשת "כרתה את הסכם המתנה עם הנתבעים ( המשיבים ) מתוך הבנה, ידיעה ומתוך גמירות דעת ולא נפל כל פגם בכריתתו. התובעת ( המבקשת ) אכן התכוונה להעביר את הזכויות במשק לידי הנתבעים ( המשיבים ) והעבירה אותן להם בפועל. אולם, לאחר מכן, התחרטה ככל הנראה בהשפעתו של האח הבכור ...שהתכוון להקים במקום תחנת דלק" (עמ' 18 לפסק הדין).

על פסק דין זה ערערה המבקשת לבית המשפט המחוזי. נפסק כי יש להחזיר את התיק לבית המשפט לענייני משפחה על מנת שישלים את פסק דינו ויקבע האם רשאית הייתה המבקשת לחזור בה מהתחייבותה- בהנחה שמדובר בהתחייבות ליתן מתנה- במסגרת אותם תנאים הקבועים בחוק המתנה. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי התנאים לא התקיימו. על כך הוגש ערעור נוסף אשר נדחה על ידי בית המשפט המחוזי. נפסק, כי שעה ששני הצדדים עשו את כל המוטל עליהם במסגרת עסקת המתנה, הרי שהמתנה הושלמה. אולם תוקפה במישור היחסים בין המשיבים למינהל מקרקעי ישראל יהא מותנה בקבלת אותה הסכמה.

2.

בבקשה שמונחת לפניי טוענת המבקשת כי משטרם נתן המינהל את הסכמתו לעסקה- הסכמה מראש ובכתב, העסקה לא יצאה אל הפועל ורשאית היא לחזור בה. בעניין זה היא מפנה לשורה של פסקי דין שניתנו על ידי בית משפט זה אשר תומכים לכאורה בעמדתה באופן המצדיק קבלת בקשת רשות הערעור בגלגול שלישי.

3.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, הגעתי למסקנה, כי דין הבקשה להדחות. בקשת רשות ערעור כשמה כן היא. אין ערעור בזכות. על העותר להרשות לו לערער לשכנע את בית המשפט שקיימת הצדקה לדון בעניין מסוים לגופו כאשר החוק אינו מחייב זאת. הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, אינה ניתנת כדבר שבשגרה אלא ניתנת במקרים חריגים, בהם נפסקה הלכה חדשה או במקרה בו מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית או חוקתית החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)).

כאן לא שוכנעתי כי יש בבקשה זו כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". עניינה של הבקשה מצוי בתחום ד' אמותיהם של הצדדים. אין המדובר בפן עקרוני או ציבורי החורג מכך. המבקשת גורסת כי אין עסקינן במתנה שהקנייתה הושלמה אלא בהתחייבות ליתן מתנה. היא מפנה לעניין איזמן (בע"מ 445/05 אברהם איזמן, עו"ד נ' חדוה מחלב ואח' , תק-על 2006(3), 1310 ,עמ' 1320). באותו מקרה נקבע כי בהעדר הסכמת המינהל, אין עסקינן במתנה אשר הקנייתה הושלמה. איני נדרש להכריע בעניין לגופו. וממה נפשך? מצד אחד, אם המתנה לא הושלמה, מבחינה עובדתית לא התמלאו התנאים בסעיף 5 לחוק המתנה המתירים חזרתה של המבקשת מן ההתחייבות ליתן מתנה. המשיבים שינו את מצבם לנוכח הסתמכותם על חתימת המבקשת והתנהגותם לא הוגדרה "כמחפירה" המצדיקה נסיגת המבקשת מהתחייבותה זו. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי עד ליום הגשת התביעה, בניגוד למועד התחייבותה ליתן מתנה- מערכת היחסים עם המבקשת הייתה תקינה. מהצד האחר, אם מדובר במתנה שהושלמה, כי אז נוצרה עובדה משפטית. האפשרות של הנותן לחזור בו במקרים מסוימים היא באשר להתחייבות ליתן מתנה בעתיד. יצוין כי פסק הדין אליו מפנה המבקשת בעניין מדעי (ע"א 1108/98 מדעי נ' מדעי, פ"ד נד (4) 385), ממשיך היכן שחדלה המבקשת לצטט ואומר כי "המסקנה היא כי הקניית המתנה מצד ההורים הושלמה, וכי אין מדובר עד בהתחייבות גרידא לתת מתנה" ( שם . בעמ' 394). אין מקום להשוות מקרה זה לבע"מ 1119/06 פלוני נ' פלוני (23.11.2006), אותו מכנה היא " כפר זיתים". באותו עניין, חתמה המבקשת "בטביעת אצבע" - שלא בנוכחות עו"ד וכשלא ידעה קרוא וכתוב- כי היא מעבירה לבנה את כל זכויותיה במשק. בענייננו, נקבע על ידי בית המשפט לענייני משפחה אשר התרשם ישירות מהצדדים אשר העידו בפניו, כי המבקשת שולטת בכל ענייניה וילדיה משולים ל"עושי דברה". בעניין "כפר זיתים" , קבע בית משפט זה כי אין לראות במשיב בן ממשיך, בין היתר, מכוח התנאי המפסיק שבהסכם המתנה עליו חתום אביו שלפיו הבן ידאג ויטפל במבקשת. זה אינו המצב כאן. היותו של המשיב "בן ממשיך" התגבשה כעובדה עוד טרם בואו לעולם של פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה. כך או אחרת, וכפי שצוין ע"י חברי, כב' השופט א' גרוניס בעניין איזמן , אין המקרה מצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי על פי הכללים החלים בנושא מתן רשות ערעור.

4.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. בהעדר תגובה, אין צו להוצאות.