בע"מ 9203-23 בע"מ 9203-23

1.בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 1.10.2023 (עמ"ש 11592-09-23, השופט נ' שילה), ולצדה בקשה לעיכוב ביצוע. בית המשפט המחוזי דחה בקשה מטעם המבקשת לעיכוב ביצוע של פסק הדין שנתן בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו ביום 6.7.2023 (תמ"ש 5463-03-22, השופטת ל' אקוקה).

2.הצדדים הם בעלי הזכויות בדירה בעיר תל אביב. מלכתחילה הדירה הייתה בבעלותה של מי שנפטרה כבר לפני שנים רבות, ביום 23.5.2008, ויורשיה קיבלו בה בעלות משותפת – בן זוגה, המשיב 1 (להלן: המשיב) ואמה. ביום 13.12.2011 הגיעו השניים להסכם חלוקת עיזבונה של המנוחה, שקיבל תוקף של פסק דין (להלן: ההסכם). בסעיף 3 להסכם נקבע כי המשיב יירש 60% מהזכויות בדירה בעוד חלקם של "יתר היורשים" (בפועל, כך ניתן להבין, האם) יהיה 40% מהזכויות, תוך שהמשיב יורשה להשתמש בדירה לצורך מגורים. כמו כן, נקבע בסעיף 5 להסכם כי למשיב לבדו תעמוד הזכות לבקש את מכירת הדירה למרבה במחיר. לצד זאת הוסכם בסעיף 6 כי אם הדירה לא תמכר והמשיב יישאר לגור בה, וכן אם לא ייוולדו לו צאצאים משלו, זכויותיו בדירה יועברו ליתר היורשים במותו. לאחר מותה של האם ביום 20.2.2022 ירשו את זכויותיה ילדיה הנותרים – המבקשת והמשיבים 4-2.

3.ביום 2.3.2022 הגיש המשיב לבית המשפט לענייני משפחה תביעה לפירוק שיתוף בדירה. לאחר שנודע כי האם, שהייתה הנתבעת בהליך, הלכה לעולמה, עוכב בירור ההליך עד לקביעת יורשיה. לאחר מכן צורפו היורשים כנתבעים. בעוד המשיבים 4-2 לא התנגדו למכירת הדירה, המבקשת הביעה התנגדות נחרצת לפירוק השיתוף במקרקעין בדרך של מכירה. ככל שניתן להבין מכתב הגנתה (כמו גם מתצהיר עדות ראשית מטעמה, שהוגש בשלב מאוחר יותר), טענתה של המבקשת הייתה (ועודנה) כי מכירת הדירה מנוגדת להסכמות הצדדים, וכי כוונת המשיב והאם בהסכם הייתה להעניק למשיב זכות להתגורר בדירה, מבלי שתהיה לו כל זכות קניינית בה.

4.ביום 30.1.2023 נערך דיון קדם משפט שממנו נעדרה המבקשת, לטענתה בשל מצבה הרפואי, אך זאת מבלי שהגישה אישור רפואי לבית המשפט לענייני משפחה. בא-כוחה נכח באותו דיון והציג את טענותיה. שלושה ימים קודם למועד שנקבע לדיון ההוכחות, בא-כוחה של המבקשת הגיש בקשה לדחיית הדיון בשל בדיקה רפואית חשובה שהוא נדרש לבצע, כמו גם בשל מצבה הרפואי הנטען של המבקשת עצמה (מבלי שצורפו אסמכתאות רלוונטיות). ביום 5.7.2023 דחה בית המשפט לענייני משפחה את הבקשה, בין השאר בהתייחס לשיקולים של זמן שיפוטי והתארכות הדיון בתיק. בקשה נוספת הוגשה בבוקר הדיון ונדחתה אף היא. בסופו של דבר, המבקשת ובא-כוחה לא התייצבו לדיון.

5.בפסק הדין הנזכר בפתח הדברים, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי היה על המבקשת להתייצב לדיון, אף אם בא-כוחה לא התייצב, וכי בנסיבות העניין היה זכאי המשיב לקבל את הסעד הנתבע על-ידו. בהקשר זה, הפנה בית המשפט לענייני משפחה לתקנה 63(ב)(16) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, שעל-פיה כבר בישיבת קדם משפט רשאי בית המשפט "לתת פסק דין אם מצא שכתב ההגנה אינו מגלה הגנה כלל". בית המשפט לענייני משפחה הדגיש כי הדברים אמורים מקל וחומר בהתייחס לשלב של שמיעת הראיות, כאשר תצהירי העדות הראשית מונחים לפניו. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי בתצהירה לא הציגה המבקשת כל גרסה עובדתית התומכת בטענותיה, שהועלו במישור המשפטי בלבד. בית המשפט לענייני משפחה הוסיף וקבע כי התביעה לפירוק שיתוף מגשימה את לשונו ותכליתו של ההסכם. לנוכח האמור, בית המשפט לענייני משפחה קיבל את התביעה והורה על פירוק השיתוף בדירה בדרך של מכירתה. במישור המעשי, בית המשפט לענייני משפחה הורה כי הצדדים רשאים להשלים הליך של פירוק שיתוף בהתמחרות פנימית תוך חודשיים, וכי אם ניסיון זה לא יצלח, פירוק השיתוף יושלם בהליך של כינוס נכסים. יצוין כי על-פי הערכה שמאית (הנזכרת בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה) שווי הדירה הוא 2,310,000 שקלים.

6.ביום 20.7.2023 הגישה המבקשת בקשה לביטול פסק דין, וזו נדחתה שלושה ימים לאחר מכן, בנימוק לפיו טענותיה של המבקשת הן ערעוריות באופיין.

7.על רקע זה, המבקשת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי, ובצדו בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין שנתן בית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה לעיכוב ביצוע באופן חלקי. בית המשפט המחוזי קבע כי "משוכת הערעור אינה נמוכה כלל", לנוכח הזכות שעמדה למשיב לתבוע פירוק שיתוף ובהתחשב בלשונו של ההסכם. עם זאת, בית המשפט המחוזי התרשם כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת, שכן פירוק השיתוף ומכירת הדירה תוך כדי ניהול ההליך עשויים ליצור מצב בלתי הפיך. בית המשפט המחוזי הורה אפוא למבקשת להפקיד ערבות בסך 100,000 שקלים כתנאי למתן צו עיכוב הליכים ביחס לפירוק השיתוף ומכירת הדירה.

8.להשלמת התמונה יצוין כי עיון בתיק בית המשפט לענייני משפחה במערכת "נט המשפט" מעלה כי לאחרונה הוגשה בקשה מטעם המשיב לאישור התמחרות על-ידי כונס נכסים. בבקשה צוין כי המבקשת לא נקטה כל צעד להתמחרות פנימית עד חלוף המועד שנקבע לכך בבית המשפט לענייני משפחה.

9.בקשת רשות הערעור שבפני נסבה על החלטתו של בית המשפט המחוזי בעניין הפקדת הערובה, ובצדה הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצועה. המבקשת מלינה על סכום הערבות הגבוה שנקבע כתנאי למתן הצו המבוקש על-ידה. במסגרת בקשתה, טוענת המבקשת כי יש סיכויים טובים לקבלת הערעור שהגישה לבית המשפט המחוזי, ומדגישה את החשיבות הנודעת לעיכוב הביצוע בהתחשב במאזן הנוחות. כמו כן, המבקשת טוענת כי עיכוב ההליך לא יפגע במשיבים, ואף עשוי להיטיב עמם, שכן שווי הזכויות בדירה עשוי לעלות לאחר סיום המלחמה. המבקשת מטעימה כי, לשיטתה, המשיבים 4-2 לא צייתו לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, כיוון שמכרו את זכויותיהם בדירה לבני משפחתו של המשיב. בנוסף, המבקשת מלינה על האופן שבו התנהל ההליך בבית המשפט לענייני משפחה וכן מדגישה כי בית המשפט לענייני משפחה שגה במסקנותיו הדיוניות והמהותיות כאחד. לבסוף, המבקשת מדגישה כי אם המשיבים יזכו בערעור הם יוכלו להיפרע, בין השאר, מהסכום שישולם לה לאחר מכירת הדירה, בהתאם לזכויותיה היחסיות בדירה.

10.לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, מצאתי כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים. כידוע, התערבות של ערכאת הערעור בהחלטותיה של הערכאה הדיונית הנוגעות לסעדים זמניים תיעשה במקרים חריגים בלבד (בע"ם 201/23 פלוני נ' פלוני, פסקה 10 (1.3.2023); בע"ם 9022/23 פלונית נ' פלוני, פסקאות 3–4 (25.12.2023)). איני סבורה כי המקרה דנן נופל בגדר אותם מקרים המצדיקים התערבות בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי. החלטתו של בית המשפט המחוזי התבססה על השיקולים הרלוונטיים להכרעה בבקשות לסעד זמני – ובכלל זה סיכויי הערעור ומאזן הנוחות – תוך יישומם על הנסיבות הקונקרטיות והייחודיות של המקרה. ניתן להתרשם, כי גובה סכום הערבות נקבע בהתחשב בשוויה של הדירה, ובשים לב לנזק שעלול להיגרם למשיבים בעקבות עיכוב ביצועו של פסק הדין.

11.סוף דבר: הבקשה לרשות ערעור נדחית. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.